למה אין צום ביום השואה? או בימי זיכרון בכלל?

6 מיליון אנשים מתו - אין צום
חפץ דומם נחרב - צריך לצום
היגיון.

זה לא איזה חפץ דומם, זה היה בית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם, זה הבית שבו היה חיבור לאלוקים, מקום שבו היה חיבור בין אלוקין ליהודים, היה רגש, מיום שהוא נחרב הייתה גלות ומה שנשאר ממנו היה הכותל, זה לא סתם היה בית מקדש רגיל, היה בו משהו מיוחד, צריך ללמוד על זה לעומק במקום לומר חפץ דומם, ולגבי השואה או יום הזכרון, לא יודעת אבל לפחות אומרים קדיש.

לא התכוונתי לזלזל
פשוט להמחיש איך זה נראה בעיניי

אוקי, אבל בעיניך ובעיני השאר, את לא מבינה כמה חשוב היה בית המקדש לעם היהודי, כמה הוא היה כל כך חשוב, יש סיפור שמסביר את זה: היה זוג שלא היה להם ילדים והם עשו מאמצים רבים ולא זכו להפקד, לאחר זמן פקד אותם ה' והאישה התעברה. כמה שירות ותשבוחות נאמרו על ידם בדרכם לבית הרפאוה ללדת! באמצע הלידה השתבש משהו והבעל נקרא אל הרופא, הרופא אמר לו בפנים רציניות: המצב מסובך, אפשר להציל או את האישה או את הילד, מה לעשות? בכה הבעל: מה אני יכול לעשות? אתה רוצה שאני אחליט? הלא אלו דיני נפשות, תן לי חצי שעה לשאול את הרב, אמר לו הרופא: אין חצי שעה! זה עניין של דקות! האמא או הילד? אמר הבעל: נשאל את האמא, הלא מדובר בחיים שלה! ניגשו לאמא וסיפרו לה את המצב, בכתה ואמרה: כל חיי חכיתי להיות אמא! ואם אוותר עליו אז למה לי חיים? תצילו את הילד! והיא אומרת לבעלה: שהילד יגדל קצת תספר לו מה אני עשיתי בשבילו, את המשניות שילמד לעילוי נשמתי, ואת הקדיש שיאמר שיהיה בהם רגש! שיבין מה אני עשיתי בשבילו, הבטיח האבא בדמעות שליש. האב יצא והרופאים התחילו במלאכתם. והאמא נפטרה ומודעות גדולות ניתלו ברחבי העיר: נפטרה בדמי חייה, איזו טרגדיה! הלוויה הייתה רווית צער ויגון וציבור של אלפים הזיל דמעות כמים, עברו שנים והגיע זמן בר מצווה של הילד. קרא לו האבא וסיפר לו על אמו: היא הייתה אישה נפלאה, ובשעת הלידה היא הייתה צריכה לבחור בין החיים שלה לבין החיים שלך, היא העדיפה שאתה תחיה! והיא ביקשה ממני לומר לך להגיד קדיש כמו בן אדם, אל תרוץ בקדיש, שתגיד ברכו שיהיה עם רגש, יום שנה לאימך חל ביום הולדת שלך, בבר מצווה שלך אתה תצטרך להתפלל לפני העמוד ולהגיד קדיש, לכן קח את הדברים לתשמות לבך. הבטיח הבן לאבא, באולם, שהתכנסו לתפילת ערבית. ניגש הבן וירה את הקדיש: יתגדלויתקדששמייה. כאילו לא דיבר עם אביו מעולם. האבא התעלף. שהעירו את אבא הוא קרא לבם ואמר לו: על אמא כזאת כך אומרים קדיש?! הלא התחננתי בפניך! דיברנו על זה וסיפרתי לך מי הייתה אמא שלך, אתה יודע מה היא הקריבה בשבילך! אמר הבן: אבא, לא הכרתי אותה, אני לא יכול לסחוט רגשות כלפי מי שלא הכרתי אותו, יש לי קבר שאני יכול להתפלל שם, אבל רגש אין! אומר המגיד מדובנא: לפני מאתים וארבע מאות שנה בפעם הראשונה, ולפני כאלפיים שנה בפעם השנייה, ה' רצה להשמיד אותנו! לא היינו ראוים לאמון, אבל ה' כילה את זעמו על עצים ועל האבנים (בית המקדש) על ה"אמא" אלא שה' אמר"יש יום זכרון פעם בשנה, כשמגיע ט באב תשבו על הרצפה ותבכו קצת, תשבו על הרצפה ותגידו קינות, שלא יראה סתם. תבינו מה אומרים. ואנו אומרים: ריבונו של עולם, אין לנו רגש כלפיו, לא הכרנו אותו, בקושי יש מצבה, אנו לא יכולים לסחוט רגשות. על זה דווה ליבנו, על זה שאיבדנו את הרגש ושכבר איננו יודעים מה איבדנו, איננו יודעים על מה צריך לבכות. כדי שלא נהיה חלילה כאותו בן המסרב לומר קדיש ראוי על אמו, עלינו לפחות ללמוד על מה חרבה הארץ. מה הוביל לחורבן בית המקדש וכיצד ניושע וניגאל חזרה. כדי שנוכל להמנות על אלו שאמרו חז"ל כל מתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. (סורי על המגילה, רק רציתי להעביר מסר חשוב לכולם)

אז כל הכבוד לך שאת מאמינה והכל,
אבל אני לא מאמינה בזה...

טוב, חבל..