סתם לפרוק

כותבת את זה כאן כי אני כבר מיואשת ואין לי אם מי לדבר...
אני לא יכולה לסבול את זה יותר,אמא שלי נותנת לי להרגיש שאני אשמה בהרבה דברים.
היום עוד פעם רבנו,מתחילה לבכות לידי נותנת לי הרגשה שזה הכול בגללי,שאני שונאת אותה ואת אבא .שאין לי רגשות כלפיהם שאני לא מעריכה שום דבר,למרותשאני מעריכה הרבה דברים שהם עושים למעני.

אני שונאת לבקש מהם דברים כי אחר כך אני יודעת שאמא שלי תשתמש בזה שהם קנו לי משהו ואני לא מעריכה את זה ,או לא שמחה מי זה,שאני נראת כועסת,עצובה .

ועכשיו היא בוכה אומרת 'אז את רוצה לעזוב לארץ אחרת ? כן,שאני ואבא לא נהיה ההורים שלך יותר'.
'שאת לא אוהבת אותי ואת מעדיפה ש *** תהיה אמא שלך ולא אני' .והכול רק בגלל שאמרתי שאני לא רואה עתיד מוצלח עם המקצוע שאני רוצה ללמוד כאן בארץ,או סתם בגלל שאמרתי שאני רוצה ללמוד מחוץ לארץ.
רוב הדברים האלה קצת נכונים כי אני כן מעדיפה את *** כי אני מרגישה שהיא כמו אמא שניה בישבילי,ואמא שלי יודעת ש*** יקרה לליבי,אבל אני בחיים לא אגיד לאמא שלי שאני רוצה ש*** תהיה אמא שלי במקומה.
ואז היא אומרת לי 'שהיא מזמן כבר לא בכתה ככה חזק' .והכול למה? כמובן שביגללי,שאני בוכה וגם כואב לי אבל זה פחות חשוב. חותכת את עצמי בגלל כל מניפולציות והמילים שהיא אומרת לי ,למרות שאני יודעת שזה לא הפתרון,ואני בחיים לא אגיד לה את זה .
ואחר כך היא באה ומדברת איתי רגיל כמו לחברה,כיאילו שלא קרה כלום לפני רגע ,כל פעם זה קורה,כשהיא מתעצבנת אלי או אנחנו רבות זה כל פעם קורה מחדש.נמאס לי אני מרגישה כמו בובה על חוטים.
אני יודעת שהיא גם סובלת ושלא היתה לה ילדות שמחה בלי פגמים, אבל זה לא נעים לי שככה זה יוצא אלי.
כל הזמן ברוגז שולם ברוגז שולם.
נמאס לי מי זה,ואני מנסה להסביר לה את זה אבל כמובן שאני מגזימה, שזה לא קרה ,שאני לא צודקת וכמובן שהיא כן צודקת.
אני מרגישה עוד יותר מטומטמת ,מפגרת ואשמה בכל פעם שזה קורה ואז יוצא שאני הולכת מוציאה את זה בלחתוך...
אני לא שונאת את אמא שלי אני פשוט מתחילה להרגיש פחות ופחות בנוח איתה ,אני לא שונאת אותה אבל אני גם לא אוהבת אותה כמו שפעם אהבתי...
אני פשוט מקווה שיום אחד היא תבין שזה פוגע בי ובגלל זה אני מתייחסת אליה ככה ,למרות שאני לא רוצה לפגוע בה .אני מקווה שנוכל להיות חברות כמו שהינו פעם..אני לא רוצה ולא מתכוונת לעזוב את הבית.