זה נורמלי?

אני תאמת הייתי ההפך והיה לי קשה ממש להגיד ביי למישהו שהיה חשוב לי ועכשיו זה מרגיש קרינג לחשוב כזה אה אותו בן אדם היה עד כדי כך חשוב לי שכאב לי שהוא עזב

וואי עצוב קצת
אני יכולה להגיד לך שאצלי בגלל מעברי דירה כל כך מרובים ותכופים, קורה שאני יוצרת קשרים עמוקים עם אנשים ואז נעלמת וכן אני חושבת שעם השנים זה פשוט הפך להיות רגיל אצלי ויכול להיות שבמקום מסויים אימנתי את המוח שלי לא להיקשר יותר מדי לחברות.
פעם אגב שיתפתי בזה מישהו, סיפרתי לו שאני לא נקשרת עד הסוף לחברות ושהרבה פעמים בעבר ניתקתי קשר עם בנות מראש ולא הבנתי כל כך למה והוא אמר שזה נשמע שזה יושב על חרדת נטישה, כאילו שאני מראש מפרידה את הלב שלי מהן כדי שלא יהיה לי קשה כשאיפרד מהן פיזית
וזה התיישב לי.

אז יכול להיות שגם אצלך זה משם.
לפעמים אנחנו סוחבים על עצמנו מלא טראומות, חוויות שלמדנו מהם כל מיני לקחים בעייתיים על דעת עצמנו, תחושות מסויימות טובות ופחות טובות שמנהלות לנו את החיים בלי ששמנו לב.
אל תמהרי לשים על עצמך תוויות, ותמיד תנסי להרגיש את תוככי הנפש שלך ולהתפלל לה' שינקה אותך מכל הטראומות של הנפש שלך שאת אפילו לא יודעת שקיימות ומשפיעות עלייך.
ובע"ה יגיעו אלייך אנשים שיהיו עבורך אבן דרך בחיים, כמו הזיווג שלך בע"ה ומשפחה - ואליהם בע"ה תיקשרי והלב שלך יתמלא מהם