אני מרגישה שאין לי אפילו חברה אחת שלא מנצלת אותי זה כבר ממש מתיש

נגיד החברות מהבית ספר מרגיש לי שכשאני איתן הן פשוט מתעלמות מהקיום שלי ומוציאות אותי אבל פתאום כשהן צריכות משהו אני קיימת.
נגיד היום היינו ביום הולדת של חברה ומשום מה "אף אחת לא יכולה להחזיר" אז כמובן שאני צריכה להסיע את כולן הביתה ובגלל זה אבא שלי עשה סיבוב בכל העיר ואז הוא התעצבן עליי שהוא רצה ללכת לישון..
וגם כל הדרך הן עשו צחוקים ולא שיתפו אותי. ונגיד אני אופציה ב של כולן.
והחברות שלי מהמחלקה שהייתי מאושפזת בה פשוט רואות אותי כפסיכולוגית.
הן מתקשרות אליי רק כדי לפרוק את הבעיות שלהן ואת הבכי שלהן ומנתקות.
וכשאני עצובה אז הן עונות כזה "אוי"
ונמאס לי
אני מרגישה שאין לי חברים