מה אתם חושבים על הסיפור הקצר שכתבתי?

שואל השאלה:
בלילה, לפני השינה, הייתה אווה עוצמת את עיניה.
היא הייתה חושבת כמה טוב יכול להיות.
מייזל יכולה לשבת שוב במטבח. הילדים שלה יכולים לרוץ במסדרון. היא יכולה לחבק אותה לפני השינה, אפילו שמייזל כבר מזמן גדולה מכדי שסבתא תכסה אותה בשמיכה.

אבל אווה זכרה את הדבר השני שלימדה אותה.
אסור לעצור במחשבה.

צריך לחשוב איך מגיעים לשם.

למחרת הלכה אל הרוכל שהיה עובר בין בתי השכונה. היא ידעה שבמסעותיו הוא מגיע גם אל הדרך המובילה לעיר הרחוקה שבה גרה מייזל.
היא נתנה לו מכתב.
לא היה כתוב בו הרבה.
רק שהיא מתגעגעת אליה מאוד, ושהיא תשמח אם תוכל לבוא לבקר. ואם אפשר, שתביא גם את הילדים.

כשהמכתב הגיע, מייזל קראה אותו פעם אחת.
ואז שוב.
והתחילה לבכות.

עוד באותו יום ארזה כמה דברים ויצאה לדרך.
המסע ארך ימים.

כשהגיעה לבסוף לעיר, נדמה היה לה ששום דבר לא השתנה.
היא זיהתה את הרחובות שבהם הלכה כילדה. את החנות שבה אווה הייתה קונה לה ממתק כשהיה להן מעט כסף מיותר. מאחת המאפיות עלה אותו ריח שמייזל זכרה מן הבקרים של ילדותה.
לרגע הרגישה כאילו היא שוב ילדה בדרך הביתה.
היא הגיעה אל הבית ודפקה בדלת.

איש לא ענה.
היא דפקה שוב.
"סבתא?"
הדלת לא הייתה נעולה.
מייזל נכנסה.
"סבתא? זאת אני."
הבית היה שקט.

היא עברה את המטבח והגיעה לחדר השינה.
אווה שכבה על הרצפה לצד המיטה.

מייזל לא צעקה.

היא ניגשה אליה לאט, כרעה על ברכיה ונגעה בידה.

היא הייתה קרה.

מייזל נשכבה על הרצפה לצדה.
"סבתא," לחשה, "אני כל כך מצטערת."

היא כרכה את זרועותיה סביבה וחיבקה אותה.

אחר כך עצמה את עיניה.

כמו שסבתא לימדה אותה.

היא ניסתה לחשוב כמה טוב יכול להיות.

אולי סבתא תפקח את העיניים.

אולי היא תשמע שוב את הקול שלה.

אולי בעוד רגע היא תגיד לה שהכול בסדר, ומייזל תעזור לה לקום מהרצפה. הן ילכו למטבח. היא תכיר לה את הילדים. הן ישבו יחד עד שיהיה מאוחר.

ועכשיו, הייתה צריכה רק לחשוב איך להגיע לשם.

מייזל פקחה את עיניה.

היא הביטה בסבתא שלה.

עצמה אותן שוב.

וניסתה לחשוב.

אבל הפעם לא הייתה דרך.

קצר וקולע

שואל השאלה:
נו ברצינות הוא באמת קצר

ואוו ממש אהבתיי זה ממש יפה

את כותבת ממש יפה

שואל השאלה:
^אני בן אבל תודה

תמשיכי לכתוב דברים יפים

שואל השאלה:
למה אנשים חושבים שאני בת מה נשי בזה

שואל השאלה:
אבל תודה רבה