היי חברים כתבתי משהו וזה מאוד ארוך

זה לא אמור להיות מקצועי פשוט שפכתי מה שהרגשתי
מחילה שזה מגילה כזאת תקראו רק מי שרוצה
וכזה מה דעתכם

אני בוחנת את השנאה כלפייך
לא שנאה, יותר בוז
ומגלה מן תחושה מגעילה מגעילה
תחושה שגורמת לי לרצות לזוז

אז אני זזה
אני זזה בחוסר נחת
אי אפשר להסביר את זה.
אני מרגישה מעט מצוברחת

אני לא מרגישה 'מעט' מצוברחת
כי אני לא 'מעט' אני הרבה,
בפנים יש סוג של פיצוץ
הלב הזה אף פעם לא נכבה

הוא נדלק. כי אני רואה אותך שם,
וכבר לא יודעת מה לחשוב
אני אוהבת אותך? או שונאת?
פשוט בא לי לעזוב

אבל אני לא עוזבת
כי אין לי לאן, אין לי איך
אם כבר אני מתקרבת
מנסה לסמוך על התהליך

קשה לי המרחק
קשה לי שאנחנו לא מדברים
אני שולחת לך הודעה
הרגשות שלי קצת נסתרים

שנאה אהבה שנאה
יותר מידי הפכפך
שנאה אהבה שנאה
בא לי שזה יעצור כלכך

רגע אחד אני שמחה,
רגע אחר כך מתוסכלת
אני חושבת שהוא כל העולם
אבל עכשיו, עכשיו אני מסתכלת...

אני מסתכלת ומגלה שאולי
אולי הוא לא באמת חשוב כמו שהלב שלי החליט
אז למה הוא שוב חוזר למוחי?
מתייצב שם כמו שליט

שוב הוא נראה עייף,
שוב אני דואגת
אבל מה איתי, מי דואג לי,
כשאני מתנהגת אחרת?

בשלב מסוים אני מבינה
זה מתחיל לחלחל מעצמו
אני רואה שקיים שום סיכוי
שאני אסיים ביחד איתו

אז למה? למה זה לא מפסיק?
למה הרגשות לא מפסיקים
אני שונאת אותו. אני אוהבת אותו.
וככה
אנחנו
ממשיכים