כתבתי משהו ואשמח מאוד מאוד לביקורות כנות, אז מה דעתכם?

בקצה המזח עומדת ילדה,
גלי הים השקטים
מנוגדים לרגשות שבתוכה.
עמידתה מלאת ביטחון,
לעולם לא מראה חולשה.
ילדה שמונעת מכאב ושליטה.
היא מנסה לחקות את הים,
להירגע, להקליל, לזרום.
אך כל התנפצות של גל על החוף,
מוציאה אותה מהחלום.
מעולם לא דיברו איתה על
החוסר אונים שבחוסר שליטה,
רק אמרו לה להפסיק להיות מתישה.
אז היא מנסה, היא לוקחת נשימה,
ומרפה. משחררת.
ופתאום, ללא הכנה מוקדמת,
בדיוק כשהמצילים
מחליפים את הדגלים לשחור,
האדמה שעליה הילדה עומדת,
פוערת בור.
והיא נופלת לקרקע, בזעקה חנוקה,
ונפלט ממנה בכי של אכזבה.
היא פוקחת עיניים במהירות,
תחושות החנק והדמעות כבר מוכרות,
הילדה מבינה שלעולם לא תצליח להרפות.
כי מי שמפחד להיות מובל,
לנצח ישלוט.