אני יודע שזאת שאלה מעצבנת, אבל מי שאתאיסט מרגיש את הדיכאון שבחוסר אמונה?

לא

אתאיסט*. אני מדוכאת בגלל המון דברים אבל אף אחד מהם הוא לא בגלל החוסר אמונה שלי.

אני לא בדיכאון.

מי שלא חי את המטרה שלשמה הוא הגיע לזה העולם - הוא ירגיש ריקנות. בין אתאיסט בין מאמין. כל עוד לא גילית את האמונה האמיתית ולא עשית את מה שאתה צריך לעשות אתה תרגיש ריקנות. העניין הוא שלכל יהודי יש נפש אלוקית ונפש בהמית, כך אדמור הזקן מסביר בתניא. הנפש הבהמית רוצה רק תאוות, והאלוקית רוצה את ה', את האמת. כשאתה מאכיל רק את הנפש הבהמית, רודף אחרי תאוות, אז הנפש האלוקית נחנקת כביכול. היא רעבה... אז היא צועקת... היא מטפטפת לך, בדכ אחרי דברים שהיו אמורים לגרום לך הנאה אתה תרגיש מועקה. בלי להבין למה. כי הנפש האלוקית מרגישה שמרמים אותה. זה לא יעזור! היא מרגישה את כל הבלוף של העולם הזה.. את כל ההנאות השקריות... כל זיוף זה צורם לה.

הפסקתי להאמין בעיקבות הדיכאון שלי לא להפך.

וכמו שאמר הרבי מלובביץ': "כאשר אנו פותחים עיניים ורואים מעבר לערפל, אל מה שמאחורי החזות החיצונית הגסה, הבוטה והצורמת, אנו יכולים להבין שבני אדם אינם באמת כפי שהם נראים, הם שונים. מה שנראה בעיננו כעולם של כפירה אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה. אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים. הם אומרים זאת בדרכם שלהם."

שואל השאלה:
אני לא מדבר על דיכאון כבד
אני מדבר על שאלות כמו למה אנחנו כאן? ומה משמעות החיים?

אין משמעות לחיים, אנחנו חיים ואז מתים.

אני ממש לא מרגישה ריקנות וממש לא מרגישה דיכאון בגלל חוסר האמונה שלי.
לא כולם אנשים שצריכים להישען על סיפורי אגדות לא הגיוניים ועל קוסם בשמיים על מנת שירגישו בעלי משמעות ושמחים בחייהם.
הבלאברינג הפסיכולוגי שאת מנסה לעשות מלא בשטוית שלא ניתן להוכיח אותן ולא מבוססות על מחקרים.
לא צריך אמונה באל על מנת להרגיש עם משמעות, וגם אם אתה מרגיש שאין משמעות- זה לא משנה, אני מרגישה שאין משמעות לחיים חוץ מהמשמעות חסרת המשמעות שאנחנו נותנים להם, זה ממש לא מפריע לי או מכניס אותי לדיכאון, ולא צריך להאמין באלוהים על מנת להיות שמח בחיים או להיות מרוצה מהם.

לא

לא

you may say we have nothing to live for...
but
!we have nothing to die for.. we have everything to live for