תשובה אחת
תורת ההגה מושגי יסוד
תורת ההגה: אחד מענפי הלשון, שעוסק בחקר צלילי הדיבור, היחסים ביניהם וצירופם זה לזה בשפה.
הגה הוא צליל הבוקע מהפה. ההגאים מתחלקים לשני סוגים:
א. עיצור הגה שבעת הגייתו נעצר זרם האוויר היוצא מחלל הפה על-ידי אברי הדיבור (חך, לשון, שפתיים וכו'). הסימון הגרפי של עיצורים הוא באותיות.
ב. תנועה הגה שבעת הגייתו זורם האוויר זרימה חופשית יחסית אל מחוץ לפה. הביטוי הגרפי של תנועות הוא בסימני ניקוד.
התנועות מתחלקות לתנועות קטנות, גדולות וחטופות. בעבר, הגייה של תנועות קטנות הייתה קצרה יותר מההגייה של תנועות ארוכות, ומכאן שמן, אך כיום לא שומעים הבדלים.
התנועות החטופות מופיעות רק על עיצורים גרוניים (האותיות ה, א, ח, ר, ע בקיצור "האח רע").
אותיות אהו"י: האותיות א', ה', ו', י' יכולות לשמש בשני תפקידים:
א. עיצורים כאשר האותיות נהגות. דוגמאות: הר, ורד, אוהל, יחס.
ב. תנועות כאשר האותיות אינן נהגות. דוגמאות: הגה, שלום, עיר, ראש.
כאשר אותיות אהו"י אינן נהגות, הן מכונות אימות קריאה.
שוואים
קיימים שני סוגים של שוואים: שווא נח ושווא נע. שניהם מסומנים מבחינה גרפית כך: ְ
שווא נח מציין אפס תנועה.
הצליל של השווא הנע הוא e - ֶ קצר.
איך מבדילים בין שווא נח לשווא נע?
הכללים לזיהוי שווא נח / שווא נע מתבססים על העובדה שמקורו של השווא הנח הוא באפס תנועה, ומקורו של השווא הנע בתנועה. יש שלושה כללים שעוזרים להבדיל בין שווא נח לשווא נע:
1. שווא בראש מילה הוא תמיד שווא נע. למשל, במילה "יְרושלים" השווא שעל ה-י' הוא נע.
2. שווא בסוף מילה הוא תמיד שווא נח. דוגמאות: לךְ, שמרתְ.
3. במקרה שהשווא נמצא באמצע המילה, צריך להסתכל על צורת היסוד של המילה.
אם השווא מופיע גם בצורת היסוד, אפשר לדעת שזה שווא נח. אם בצורת היסוד לא מופיע שווא, אלא רק בצורה הנתונה, ניתן לקבוע שזה שווא נע.
דוגמאות:
1. לִטְפָה צורת היסוד היא לִטֵף. האות ט' מנוקדת בצירה --> לִטְפָה: שווא נע.
הערה: חשוב שצורת היסוד של הפועל תתאים לזמן של הפועל הנתון. למשל: מלטפים --> מלטף.
2. שומְרים צורת היסוד היא שומֵר. האות מ' מנוקדת בצירה, לכן במילה "שומרים" השווא הוא שווא נע.
3. התְלבשו צורת היסוד של הפועל היא "התְלבש". אפשר לראות שגם בצורת המקור האות ת' מנוקדת בשווא, לכן השווא במילה "התלבשו" הוא שווא נח.
חוק החיטוף: החיטוף הוא הפיכת תנועה (בצורת היסוד של המילה) לשווא (בנטיית המילה). כאשר המילה נוטה, הטעם "מתרחק" מההברה שיש בה תנועה, וכתוצאה מכך התנועה הופכת לשווא.
דוגמה: שומֵר- הטעם נמצא על ההברה השנייה. צורת הריבוי הייתה אמורה להיות "שומֵרים", אבל בגלל שהמרחק בין הטעם לאות מ' גדל, הצורה הופכת ל"שומְרים".
דוגמה לחיטוף קמץ: כָּתַב --> כָּתַבתם --> כְּתַבְתֵם
דגשים
הסימון של דגש: ּ מציין שלוש תופעות שונות:
1. דגש קל (חלש) תפקידו לסמן "הבדל איכותי", כלומר להבדיל בין אות עם דגש לאות ללא דגש.
דוגמה: בּית כותבת. הגייה של אות עם דגש נקראת "הגייה פוצצת", והיא דורשת שחרור של האוויר מהפה בבת אחת. הגייה של אות בלי דגש נקראת "הגייה חוככת" כאשר אנו מוציאים את האוויר באיטיות ובהדרגה מהפה.
2. דגש חזק (כפלן) מציין "הבדל כמותי", כלומר ההבדל באורך של הגיית העיצור.
צריך להגות אות עם דגש במשך יותר זמן מאשר אות ללא דגש.
3. מפיק: סימון של נקודה באות ה', שמטרתו לציין ה"א עיצורית. לדוגמה ילדהּ הילד שלה.
האותיות שמקבלות דגש קל: "בגד כפת". רק באותיות ב', כ' ו-פ' שומעים הבדל בהגייה בין אות דגושה לאות לא דגושה.
המקרים שבהם מופיע דגש קל:
א. בראש מילה. דוגמאות: בּגד, פּרח, בּית, כּדור.
ב. אחרי שווא נח. דוג': מכְתּב, ירְגּזי, נשְבּר.
הדגש החזק מופיע בכל העיצורים למעט העיצורים הגרוניים: הא"ח ר"ע.
כדי לזהות דגש חזק, צריך לשלול את כל האפשרויות האחרות.
הערה: במילים שאולות מלועזית לא תמיד מתקיים הכלל של בגד כפת בראש מילה.
דוגמאות: פיזיקה, כימיה, פרחה, פסטיבל, פילוסופיה.
*אחרי ה"א הידיעה תמיד מופיעה אות עם דגש חזק.
הדגש החזק מתחלק לשני סוגים:
1. תבניתי: יש בניינים (בפועל) ומשקלים (בשמות עצם) שתבניתם כוללת דגש באות האמצעית של השורש.
דוגמה בניין פִּעֵּל: כּבִֵּס, סִפֵּר...
2. משלים: דגש שנועד להשלים את ש"נעלמה" הוא בא במקום אות אחרת, שהופיעה לפני האות הדגושה.
תהליכים שיוצרים דגש משלים:
א. התלכדות עיצורים: כאשר מופיעים שני עיצורים זהים, שהראשון מנוקד בשווא והשני בתנועה העיצורים מתלכדים, ועל האות מופיע דגש חזק.
למשל: כרתְתִי כרתּי
ב. הידמות מלאה: ינפול --> יפפול --> יפּול
תורת ההגה: אחד מענפי הלשון, שעוסק בחקר צלילי הדיבור, היחסים ביניהם וצירופם זה לזה בשפה.
הגה הוא צליל הבוקע מהפה. ההגאים מתחלקים לשני סוגים:
א. עיצור הגה שבעת הגייתו נעצר זרם האוויר היוצא מחלל הפה על-ידי אברי הדיבור (חך, לשון, שפתיים וכו'). הסימון הגרפי של עיצורים הוא באותיות.
ב. תנועה הגה שבעת הגייתו זורם האוויר זרימה חופשית יחסית אל מחוץ לפה. הביטוי הגרפי של תנועות הוא בסימני ניקוד.
התנועות מתחלקות לתנועות קטנות, גדולות וחטופות. בעבר, הגייה של תנועות קטנות הייתה קצרה יותר מההגייה של תנועות ארוכות, ומכאן שמן, אך כיום לא שומעים הבדלים.
התנועות החטופות מופיעות רק על עיצורים גרוניים (האותיות ה, א, ח, ר, ע בקיצור "האח רע").
אותיות אהו"י: האותיות א', ה', ו', י' יכולות לשמש בשני תפקידים:
א. עיצורים כאשר האותיות נהגות. דוגמאות: הר, ורד, אוהל, יחס.
ב. תנועות כאשר האותיות אינן נהגות. דוגמאות: הגה, שלום, עיר, ראש.
כאשר אותיות אהו"י אינן נהגות, הן מכונות אימות קריאה.
שוואים
קיימים שני סוגים של שוואים: שווא נח ושווא נע. שניהם מסומנים מבחינה גרפית כך: ְ
שווא נח מציין אפס תנועה.
הצליל של השווא הנע הוא e - ֶ קצר.
איך מבדילים בין שווא נח לשווא נע?
הכללים לזיהוי שווא נח / שווא נע מתבססים על העובדה שמקורו של השווא הנח הוא באפס תנועה, ומקורו של השווא הנע בתנועה. יש שלושה כללים שעוזרים להבדיל בין שווא נח לשווא נע:
1. שווא בראש מילה הוא תמיד שווא נע. למשל, במילה "יְרושלים" השווא שעל ה-י' הוא נע.
2. שווא בסוף מילה הוא תמיד שווא נח. דוגמאות: לךְ, שמרתְ.
3. במקרה שהשווא נמצא באמצע המילה, צריך להסתכל על צורת היסוד של המילה.
אם השווא מופיע גם בצורת היסוד, אפשר לדעת שזה שווא נח. אם בצורת היסוד לא מופיע שווא, אלא רק בצורה הנתונה, ניתן לקבוע שזה שווא נע.
דוגמאות:
1. לִטְפָה צורת היסוד היא לִטֵף. האות ט' מנוקדת בצירה --> לִטְפָה: שווא נע.
הערה: חשוב שצורת היסוד של הפועל תתאים לזמן של הפועל הנתון. למשל: מלטפים --> מלטף.
2. שומְרים צורת היסוד היא שומֵר. האות מ' מנוקדת בצירה, לכן במילה "שומרים" השווא הוא שווא נע.
3. התְלבשו צורת היסוד של הפועל היא "התְלבש". אפשר לראות שגם בצורת המקור האות ת' מנוקדת בשווא, לכן השווא במילה "התלבשו" הוא שווא נח.
חוק החיטוף: החיטוף הוא הפיכת תנועה (בצורת היסוד של המילה) לשווא (בנטיית המילה). כאשר המילה נוטה, הטעם "מתרחק" מההברה שיש בה תנועה, וכתוצאה מכך התנועה הופכת לשווא.
דוגמה: שומֵר- הטעם נמצא על ההברה השנייה. צורת הריבוי הייתה אמורה להיות "שומֵרים", אבל בגלל שהמרחק בין הטעם לאות מ' גדל, הצורה הופכת ל"שומְרים".
דוגמה לחיטוף קמץ: כָּתַב --> כָּתַבתם --> כְּתַבְתֵם
דגשים
הסימון של דגש: ּ מציין שלוש תופעות שונות:
1. דגש קל (חלש) תפקידו לסמן "הבדל איכותי", כלומר להבדיל בין אות עם דגש לאות ללא דגש.
דוגמה: בּית כותבת. הגייה של אות עם דגש נקראת "הגייה פוצצת", והיא דורשת שחרור של האוויר מהפה בבת אחת. הגייה של אות בלי דגש נקראת "הגייה חוככת" כאשר אנו מוציאים את האוויר באיטיות ובהדרגה מהפה.
2. דגש חזק (כפלן) מציין "הבדל כמותי", כלומר ההבדל באורך של הגיית העיצור.
צריך להגות אות עם דגש במשך יותר זמן מאשר אות ללא דגש.
3. מפיק: סימון של נקודה באות ה', שמטרתו לציין ה"א עיצורית. לדוגמה ילדהּ הילד שלה.
האותיות שמקבלות דגש קל: "בגד כפת". רק באותיות ב', כ' ו-פ' שומעים הבדל בהגייה בין אות דגושה לאות לא דגושה.
המקרים שבהם מופיע דגש קל:
א. בראש מילה. דוגמאות: בּגד, פּרח, בּית, כּדור.
ב. אחרי שווא נח. דוג': מכְתּב, ירְגּזי, נשְבּר.
הדגש החזק מופיע בכל העיצורים למעט העיצורים הגרוניים: הא"ח ר"ע.
כדי לזהות דגש חזק, צריך לשלול את כל האפשרויות האחרות.
הערה: במילים שאולות מלועזית לא תמיד מתקיים הכלל של בגד כפת בראש מילה.
דוגמאות: פיזיקה, כימיה, פרחה, פסטיבל, פילוסופיה.
*אחרי ה"א הידיעה תמיד מופיעה אות עם דגש חזק.
הדגש החזק מתחלק לשני סוגים:
1. תבניתי: יש בניינים (בפועל) ומשקלים (בשמות עצם) שתבניתם כוללת דגש באות האמצעית של השורש.
דוגמה בניין פִּעֵּל: כּבִֵּס, סִפֵּר...
2. משלים: דגש שנועד להשלים את ש"נעלמה" הוא בא במקום אות אחרת, שהופיעה לפני האות הדגושה.
תהליכים שיוצרים דגש משלים:
א. התלכדות עיצורים: כאשר מופיעים שני עיצורים זהים, שהראשון מנוקד בשווא והשני בתנועה העיצורים מתלכדים, ועל האות מופיע דגש חזק.
למשל: כרתְתִי כרתּי
ב. הידמות מלאה: ינפול --> יפפול --> יפּול
באותו הנושא: