מה היו תפקידי הצמית בימי הביניים?

בתקופת האימפריה הרומית השתמשו בעבדים לעבודות קשות, ובכלל זה עיבוד האדמות. העבדים היו בדרך כלל שבויים מן המלחמות שניהלה האימפריה הרומית ; אבל ככל שהתמעטו כיבושיה פחת מספר העבדים, עד שבחלוף השנים העבדות נעלמה בהדרגה מאירופה. הקיסרים פרסמו צווים מיוחדים שעל פיהם חל שינוי במעמד האיכרים, וכמעט שלא היה הבדל בינם לבין עבדים: הם חויבו לעבד את אדמות האדון ולא נהנו מחופש לנוע ממקום למקום ; נוסף על כך, לא הייתה להם זכות משפטית לתבוע את האדון, וכאשר הוא מכר את האחוזה או מסר אותה בירושה עברו גם הם לרשות הבעלים החדשים. איכרים אלו כונו איכרים צמיתים, כי הם היו קשורים לאדוניהם לצמיתות - לזמן בלתי מוגבל. האיכרים חיו בבקתות עץ שגגותיהן היו מכוסים קש או כבול ( שיירים של צמחי ביצה שהתפחמו באדמה ) ולעתים רחוקות רעפים. ברוב הבקתות לא היו חלונות, ולכן האור והאוויר בהן היו דלים. בבקתה היה חלל אחד בלבד ששימש לכל צורכי המשפחה: לבישול, למגורים וללינה. הריהוט בבקתה היה מועט ורובו מעשה ידי האיכרים ; הצפיפות בה הייתה רבה, ובחורף נהגו להכניס לתוכה גם את בעלי החיים כדי להגן עליהם מן הקור העז. האיכרים הצמיתים שחיו באחוזה היו משועבדים לאדון: הם עיבדו את הקרקעות שהעניק להם האדון, ובתמורה העלו לו מס של חלק ניכר מיבוליהם: חיטה, דבש, תרנגולות, אווזים או שומן ששימש למאכל בימי החורף. כמו כן הם סיפקו לאדון שירותי הובלה, בנייה, קציר ואסיף, ושירותים אחרים. נוסף על האדמות שהאדון מסר לעיבודם של הצמיתים, הם עיבדו גם את אדמות האדון בימי עבודה שהקדישו במיוחד לצורך כך. הם רעו את צאנו ובישלו בעבורו שכר ( משקה אלכוהולי תוסס. ( כדי לזבל את אדמות האדון הם השאירו את בהמותיהם כמה ימים בשדותיו, והן הטילו שם את גלליהן. האיכרים היו גם חייבים לטחון את תבואתם בטחנת הקמח של האדון, לאפות לחם בתנורו, לבשל את השכר שלהם במבשלת השכר שלו, ובתמורה הפרישו לו מס - חלק מן הקמח שטחנו, מן הלחם שאפו ומן השכר שבישלו. האדון התיר להם לרעות את צאנם בשטחי המרעה ביער, וכן ללקט ביער פרות, לצוד בו חיות ולאסוף זרדים. מלבד החובות והמטלות הקבועות היו להם גם חובות עונתיות: באביב ובקיץ הם בנו את הטירה או שיפצו את קירותיה ואת החפיר * שסביבה ; סללו ושיפצו דרכים וגשרים ; ובעת מלחמה גויסו לצבא ושימשו בו לוחמים רגליים או נושאי כלים לפרשים. האיכרים הצמיתים ובני משפחותיהם היו כפופים לאדון, והוא נחשב לשופט בתחומי האחוזה: לפניו הם הציגו את סכסוכיהם והוא שפט בעניינם. האדון היה רשאי לאסור איכרים שלא מילאו את חובותיהם ולא שילמו מסים ותשלומים אחרים שהוטלו עליהם. חופש התנועה שלהם הוגבל, ולא הותר להם לעבור ממקום למקום בלי רשות האדון ; הצמיתים שילמו מס לאדון כאשר נשאו אישה, וחויבו לקבל ממנו היתר לשאת אישה שהגיעה מחוץ לאחוזה. בתמורה לעבודתם הם זכו להגנת האדון. עם התחזקות הקהילות הכפריות, החובות לאדון נראו לאיכרים מעיקות יותר ויותר, והצמיתות משפילה. במשך שנים רבות נאבקו האיכרים באדונים כדי להשיג זכויות ; ותוך כדי מאבקים ופשרות הלכו ופחתו בהדרגה חובות האיכרים לאדוניהם.

סליחה על החפירה חח