פריקה קצרה... (קצר מידי)

אני מתגעגעת אליך ואין לי את האומץ להגיד לך. אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז, כנראה רק חודש אבל זה מרגיש כמו שנתיים לפחות... אתה לא יודע עד כמה אתה חסר לי. אני כמעט בטוחה שכבר המשכת הלאה ואתה בקושי חושב עליי וזה מובן, באמת, אבל בלעדיך זה לא אותו הדבר. החיים השתנו מהרגע שאיחלת לי חיים מאושרים ואמרת ביי. הזמן נעצר, המחשבות, הכל הפסיק לעבוד בבת אחת, כולל הלב שהפסיק לפעום. אני מוצאת את עצמי חושבת עליך המון בזמן האחרון ויודעת שלא נחזור... באיזשהו מקום אני מקווה שגם אתה עדיין מרגיש משהו, מרגיש את החלל הריק הזה. אני יודעת שהדבר הנכון זה לוותר על שנינו אבל איך אני יכולה לוותר עליך? אתה פשוט כל כך חסר. נמאס לי להזיל דמעות עליך, אני רוצה אותך לידי. קשה לי, אבל אני יודעת שבסופו של דבר אתגבר, אני מוכרחה כי אין דרך אחרת. אני אוהבת אותך כל כך... אני הכי רוצה שתהיה מאושר ואני אומרת את זה עם דמעות בעיניים כי אני יודעת שאני כבר לא חלק מהחיים שלך וכל מה שקרה קרה בעיקר באשמתי, בגלל החששות שהיו לי וכנראה זה הגיע לי, על טעויות משלמים. אני אוהבת אותך מאוד, אם רק יכולתי להגיד לך את זה... אבל אין לי את האומץ הזה. למרות שתמיד אמרת שהכל בסדר אני יודעת שגם לך כואב, אני יודעת, אני מרגישה את זה.. אני מצטערת שפגעתי בך אני פשוט ילדה קטנה ומטומטמת שלא יודעת להחזיר אהבה לאנשים שהכי מגיע להם. אני אוכלת את עצמי מבפנים על הכל, בעיקר על השיחה הראשונה שגרמה לפרפרים בבטן להתעורר לחיים. אבל בכל זאת אני לא מתחרטת על כלום, אני דווקא שמחה שזה קרה למרות המאבק הזה ביני לבין עצמי עם הרגשות שלי כלפיך. אז שוב, אני אוהבת אותך מאוד...