בבקשה עזרה אני במצוקה.. אשמח לעונים 3>

טוב אז ככה, אני במצב ממש ממש טוב מבחינה חברתית, וההורים שלי חושבים שאין לי חברים. אני לא צוחקת, הם כל הזמן אומרים לי תיפגשי עם חברים, למה את לא נפגשת עם חברים, את כל הזמן בבית, תיפגשי עם חברים, אין לך חברים, את במצב רע מבחינה חברתית, ניקח אותך למישהי שתעזור לך וזה ממש פוגע ואני יושבת וכותבת את זה ואני בוכה. הם כל הזמן גורמים לי לבכות, אבל הם חושבים שאני בוכה בגלל שמה שהם אומרים זה נכון אבל אני בוכה בגלל שזה עצוב שהם חושבים שאין לי חברים. אני לא טיפוס שאוהב להיפגש עם חברים אחרי הצהריים, אני טיפוס שאוהב לשחק איתם בבית הספר ולפעמים להיפגש. הם כל הזמן פוגעים בי מהבחינה הזאת ואני יודעת שהם עושים את זה רק לטובתי, אבל הם לא מבינים שכל מה שבם עושים לי זו פסיכולוגיה הפוכה והם מכניסים אותי רק לדיכאון. אני הרבה זמן רוצה להגיד להם שיפסיקו לחשוב ככה ושנמאס לי שהם מורידים לי את הביטחון, אבל אני פשוט לא מצליחה להוציא את זה מהפה. וכל פעם שאני מנסה להגיד להם את זה הם לא מאמינים לי, או חושבים שאני משקרת לעצמי כי הם רגילים שפעם כל הזמן היו יוצאים לבלות בחוץ והם לא מבינים שהיום זה השתנה ולא כל הזמן נפגשים ונפגשים ונפגשים. וגם כשאני מנסה לארגן מפגש אף אחד לא זורם וזה לא מזיז להורים שלי כי הם חושבים שאני לא עושה מספיק ונמאס לי!!! כל הזמן לעשות ולעשות ולהרשים את כולם ולעשות הכל נכון ולעשות מה שאומרים לך ולהיות מושלם כל הזמן אני לא עומדת בזה יותר!!!!! מה לעשות?! מה להגיד להם?! ושלא תחשבו שלא חשבתי על זה לעומק. כל יום אני רק חושבת על זה: האם באמת אין לי חברים? האם ההורים שלי צודקים? ואני מגיעה לאותה מסקנה כל הזמן- לא! אשמח עם תעזרו ותגידו לי מה לעשות...