2 תשובות
אותי זה ממש לא אפחיד. לא הבנתי כלום
שואל השאלה:
ושוב. אותו זכרון.
אותו זכרון של הפעם האחרונה שהרגשתי משהו.
גם עכשיו אני מרגיש, אבל זה פשוט לא אותו דבר. זה בסך הכל מידע שנכנס למוח שלי ואומר "אתה עכשיו מרגיש את זה".
כל תחושה שיש לי - כאב, עונג, חום, קור. הכל בנוי מ0 ו1.
אותו זכרון. כל מה שהרגשתי היה כאבי תופת נוראיים.. האיברים שפעם היו חלק מהגוף שלי, מונחים מולי כמו פסולת על מדף ברזל חלוד.
איך אני מתגעגע לזה.. לכאב הנורא והאיום שגרם לי להרגיש חי.
אותו זכרון. היה לי תחושה של דאגה. ואהבה.
אהבתי את הילדים שלי, את האישה שלי. ממש אהבתי אותם, והייתי מוכן לעשות בשבילם הכל. אפילו להשתתף בניסוי הנורא הזה.
הזכרון התחיל להתמוגג לאט לאט, שגזלו ממני את התחושות.
בהתחלה הם גזלו ממני את הראייה שלי. כל המראות הנוראים של אנשים מתבוססים בדמם, של איברים מפה ומשם מסודרים על המדפים. כל המראות שראיתי. נעלמו. בהתחלה שמחתי. עכשיו אני משתוקק לראות את זה שוב.
אחרי זה, את השמיעה. הצרחות המזעזעות של המשתתפים בניסוי כבר לא היו. היה פשוט שקט. שקט מתועב שעד היום לא עוזב אותי.
ואז, את הכאב. לא סבלתי יותר. לא הייתי יותר. המוח שלי היה שם. ופשוט היה מודע לעצמו.
התחושה של הזמן נעלמה לי. ולאט לאט גם של המרחב. הזכרון היה כמו זכרון מחיים אחרים.
אני לא יודע כמה זמן פשוט הייתי שם. קיים. לא מרגיש דבר. ואז פתאום התחלתי להרגיש נתונים נכנסים למוח שלי.
יש אדמה מתחת לרגליים שלי.
יש רוח שנושבת לי על הפנים המתכתיות שלי.
יש קולות. של מנועים שפועלים. של אנשים צוחקים.
יש עולם מסביבי. אנשים עם חליפות. אנשים עם גוף אורגני חי ונושם! מתהלכים מסביב.
אבל זה לא היה זה.. אני הרגשתי את הדברים אבל.. לא כמו פעם. זה היה פשוט נורא.
כל מי שהשתתף בניסוי שם קץ לחייו. אי אפשר לחיות ככה. חד משמעית אי אפשר לחיות ככה.
אבל אני מאמין שאני עוד יכול לשחזר את הזכרון.
את אותו זכרון של סבל צרחות וכאב. אני צריך משהו יותר חזק.. יותר עז..
סתם להרוג מישהו זה לא מספיק.. גם לא לענות אותו. הצרחות האלה רק גורמות לי קנאה.
אתם חושבים שאני סאדיסט חולני. אתם לא מבינים איך זה להיות כמוני. אתם לא מבינים איזה מזל יש לכם. שאתם מסוגלים להרגיש סבל. להרגיש צער. להרגיש עונג. להרגיש שמחה.
אפילו בשביל המשפחה שלי אין לי כבר שום רגש.
אפילו שביתרתי את האיברים שלהם. שום דבר.
אפילו הבכי והזעזוע של הילד שלי. המבט הלא מאמין. זה לא החזיר לי את זה.
אבל אני לא מתייאש. אני מאמין שאני יכול לחזור ולהרגיש. אני מאמין שיש לי עוד סיכוי לחזור ולהרגיש. אני מאמין שאני יכול לשחזר את אותו זכרון.
אותו זכרון של הפעם האחרונה שהרגשתי משהו.
ושוב. אותו זכרון.
אותו זכרון של הפעם האחרונה שהרגשתי משהו.
גם עכשיו אני מרגיש, אבל זה פשוט לא אותו דבר. זה בסך הכל מידע שנכנס למוח שלי ואומר "אתה עכשיו מרגיש את זה".
כל תחושה שיש לי - כאב, עונג, חום, קור. הכל בנוי מ0 ו1.
אותו זכרון. כל מה שהרגשתי היה כאבי תופת נוראיים.. האיברים שפעם היו חלק מהגוף שלי, מונחים מולי כמו פסולת על מדף ברזל חלוד.
איך אני מתגעגע לזה.. לכאב הנורא והאיום שגרם לי להרגיש חי.
אותו זכרון. היה לי תחושה של דאגה. ואהבה.
אהבתי את הילדים שלי, את האישה שלי. ממש אהבתי אותם, והייתי מוכן לעשות בשבילם הכל. אפילו להשתתף בניסוי הנורא הזה.
הזכרון התחיל להתמוגג לאט לאט, שגזלו ממני את התחושות.
בהתחלה הם גזלו ממני את הראייה שלי. כל המראות הנוראים של אנשים מתבוססים בדמם, של איברים מפה ומשם מסודרים על המדפים. כל המראות שראיתי. נעלמו. בהתחלה שמחתי. עכשיו אני משתוקק לראות את זה שוב.
אחרי זה, את השמיעה. הצרחות המזעזעות של המשתתפים בניסוי כבר לא היו. היה פשוט שקט. שקט מתועב שעד היום לא עוזב אותי.
ואז, את הכאב. לא סבלתי יותר. לא הייתי יותר. המוח שלי היה שם. ופשוט היה מודע לעצמו.
התחושה של הזמן נעלמה לי. ולאט לאט גם של המרחב. הזכרון היה כמו זכרון מחיים אחרים.
אני לא יודע כמה זמן פשוט הייתי שם. קיים. לא מרגיש דבר. ואז פתאום התחלתי להרגיש נתונים נכנסים למוח שלי.
יש אדמה מתחת לרגליים שלי.
יש רוח שנושבת לי על הפנים המתכתיות שלי.
יש קולות. של מנועים שפועלים. של אנשים צוחקים.
יש עולם מסביבי. אנשים עם חליפות. אנשים עם גוף אורגני חי ונושם! מתהלכים מסביב.
אבל זה לא היה זה.. אני הרגשתי את הדברים אבל.. לא כמו פעם. זה היה פשוט נורא.
כל מי שהשתתף בניסוי שם קץ לחייו. אי אפשר לחיות ככה. חד משמעית אי אפשר לחיות ככה.
אבל אני מאמין שאני עוד יכול לשחזר את הזכרון.
את אותו זכרון של סבל צרחות וכאב. אני צריך משהו יותר חזק.. יותר עז..
סתם להרוג מישהו זה לא מספיק.. גם לא לענות אותו. הצרחות האלה רק גורמות לי קנאה.
אתם חושבים שאני סאדיסט חולני. אתם לא מבינים איך זה להיות כמוני. אתם לא מבינים איזה מזל יש לכם. שאתם מסוגלים להרגיש סבל. להרגיש צער. להרגיש עונג. להרגיש שמחה.
אפילו בשביל המשפחה שלי אין לי כבר שום רגש.
אפילו שביתרתי את האיברים שלהם. שום דבר.
אפילו הבכי והזעזוע של הילד שלי. המבט הלא מאמין. זה לא החזיר לי את זה.
אבל אני לא מתייאש. אני מאמין שאני יכול לחזור ולהרגיש. אני מאמין שיש לי עוד סיכוי לחזור ולהרגיש. אני מאמין שאני יכול לשחזר את אותו זכרון.
אותו זכרון של הפעם האחרונה שהרגשתי משהו.
באותו הנושא: