למה לילדים בכיתה לא אכפת מהילדים שאין להם חברים? הם רק שופטים אותם במקום לעזור

יש ילדים שאין להם בעיה להשיג חברים, ולא ברור להם שיש ילדים שקשה להם להשיג חברים ושזאת כן בעיה בשבילם, אז הם משום מה מרשים לעצמם לשפוט אותם.

כי הם רוצים פשוט למצוא חן בעיני אחרים, ואם אם שופטים אותך ולא מתייחסים אלייך זה הפסד שלהם.

עם כמה שלא נעים לשמוע - אף אחד לא חייב לך כלום.
אם את רוצה לשנות את המצב החברתי שלך, אל תצפי שמישהו יעשה את זה במקומך.
רוב התלמידים באים לבית הספר כשהתחום החברתי חשוב להם לא פחות מהלימודי.
רובם רוצים למצוא את ה"מקום" שלהם, גם אם הוא לא אידיאלי, תוך כדי הפעולה הפשוטה; מצא חן בעיניי-אנסה להתיידד איתו. לא מצא חן בעיניי-לא אנסה.
בשלב כזה או אחר נוצרות חברויות וקבוצות, בין אם קטנות או גדולות, כשברור שיהיו בודדים שלא יצליחו להשתייך וישארו מאחור. ככה זה תמיד בחברה.
למי שכבר יש זוג או קבוצת חברים, לא דחוף לסכן את המצב הקיים ולנסות להתחבר לתלמיד בודד, שככל הנראה הייתה סיבה ראשונית שלא התחבר אליו מההתחלה.
אם התלמיד גם לא יראה רצון להתחבר בעצמו, או סתם יהיה שקט ותקוע בעצמו, הסיכוי שיגשו אליו נמוך עוד יותר.
ברוב המקרים לא ישפטו את זה שאין לתלמיד חברים, אלא את הסיבה שהובילה לכך.
זה לא נחמד ואפילו אכזרי, אבל ילדים לא נחמדים ואפילו אכזריים

כשלמדתי בבית הספר ניגשתי כמעט לכל אחד ואחת שעניין אותי.
אם בחרתי לא להתיידד עם מישהו - האדם כנראה לא התאים בקריטריונים לאדם שאני רוצה בסביבתי.
זה מתסכל להיות זה שלא מעוניינים בחברתו, אבל גם אין טעם להיות חבר של מישהו מרחמים.
בעיניי להיות נחמד זה הבסיס, בין אם אתם חברים או לא, אבל אי אפשר בכוח.
היופי שבמצב, הוא שהוא בר שינוי.
אם קצת רצון, המון עבודה עצמית ואומץ בסיסי - גם הבודד מכל יכול למצוא חבר.
אם את רוצה טיפים, אתן לך בשמחה, אבל להתעצבן על כולם כי לא "עזרו" לך זה די מגוחך.

אם אין למשהו חברים זה בגלל שהוא לא ניסה אף פעם להשיג כאלו.
ואם הוא ניסה ולא הצליח אז שילך לילדים מהשכבה.

את האמת? לי יש חברים, אני לא משקרת.
אבל זאת לא אשמתי שלילדים האלה אין חברים.
והאמת, גם לא כזה אכפת לי. רוצים לעשות חברים? אז שהם יזמו שיחה, שהם יציעו. לא אני.
אז די כבר אם הרחמים העצמיים זאת רק אשמתם שאין להם חברים והם הביאו את עצמם למצב כזה.

מסכימה איתך, יש היום אנשים קנאים ומגעילים

חח כל כך רק שאני במצב ההפוך.. הבנות שראיתי בכיתה למדו איתי ביסודי ושונאות אותי מאז.. וכשהגעתי לכיתה חדשה הבנים נדבקו אלי ואז בנות שונאות אותי עוד יותר..

מסכימה עם "האמת כואבת"
יש לי כמה ילדים בכיתה ובשכבה, מאוד שקטים בלי חברים. ניסיתי לדבר איתם, ליצור שיחה אפילו סתם ביקשתי מהם לזוז קצת או משהו והם שותקים. או שהם עונים בהתנשאות. ואז הבנתי למה אין להם חברים. בעיה שלהם! אני לא חייבת לנסות להתחבר לילדים כאלה אם לא בא לי והם בעצמם לא מאפשרים את זה. רוצים חברים? לכו תדברו עם ילדים תנסו ליזום שיחה. זה לא אשמתינו. זה הכל