זה נחשב אנורקסיה / הפרעת אכילה? והאם אני צריך / רשאי / חייב לקבל טיפול שיקומי?

אני לא ממש אוהד ומעריץ את כל הטיפולים האלו, אני מאמין שאנחנו היחידים שבאמת יכולים (ואמורים) לטפל בעצמינו.

זה בסדר להיות רעב, אבל השאלה היא מה אתה אוכל כשאתה כן אוכל,
אם אתה אומר אכלתי ארוחה מלפפון וקרקר אתה מבין שזו בדיחה כן?
ארוחה תקנית מצריכה גם לחם, לחם זה משביע, ואל תתגונן על המשמין,

אני גם בנאדם עם חילוף חומרים מהיר וכו', תאכל עם לחם, תאכל בריא, שים לעצמיך סדר עדיפויות של מה אני אוכל על חשבון x.

כשאנשים קוראים לך שמן אתה מתגונן? לא יודע אני בד"כ מחזיר משולשת,
או שאיכשהו בכלל לא שמעתי שאיזה אדיוט אמר לי שמן..
אבל however אני כן הייתי קורא לך שמן,
יש לי אחות (בולמית לשעבר), ואני כל הזמן קורא לה שמינה, היום היא כבר לא מתרגשת מזה, היא התגברה על זה שקוראים לה שמינה כי הפכתי לה את זה למשהו שהיא כבר לא מתייחסת אליו..
תנסה את זה גם :)

רציני

שואל השאלה:
כשאני אוכל, אני אוכל שני כריכים עם ממרח כלשהו. אבל לא יותר מזה. (אלא אם כן הכינו כבר חביתה או משהו)

וזה באמת משביע אותך?
אני אם אין לי כאבי בטן אני לא שבע xd
(ו.. וואלה.. אני לא שמן אני שוקל 60 גובה 1.82)
אני בתת משקל אבל זה המבנה שלי..

שואל השאלה:
זה משביע לזמן קצר, בערך 5-10 דק'. אבל אותו דבר היה גם כשטחנתי אוכל, זה השביע אותי ל- 10-20 דק'. אז מה הטעם לבזבז את הזמן כדי לטחון אוכל אם האוכל "שונא" אותי ואין לו השפעה עלי?

הקיבה שלי פשוט מקולקלת

וזה שלך יש חילוף חומרים מהיר ואתה בתת משקל זה בסדר, אמרת בעצמך שזה המבנה שלך, אבל אצלי זה תופעת לוואי של אנורקסיה.

ובכן, אני לא מומחה,
אבל אני חושב מבחינה לוגית שאין כזה דבר 'לטחון' ולהישאר רעב,
יש לך קיבה, אתה אוכל, ויש לקיבה שלך מכסה מסוימת שאותה היא יכולה להכיל,
זה לא שאם תנסה לאכול עכשיו 6 ככרות לחם אתה תצליח מסכים איתי?

תאכל ארוחה נורמלית, אתה אוכל סנדוויץ' אחד? לא יודע עד כמה זה מספיק, זו ארוחה של ילד בן 5, אתה צריך לאכול יותר, (אני אוכל 3 סנדוויצ'ים בארוחה).

אם זה לא עובד, אולי באמת עדיף טיפול מקצועי.

שואל השאלה:
בבקשה אל תזכיר לי את גיל 5! (יש לי סיבות טובות למה)

אחרי אנורקסיה, לקיבה לא אכפת ממכסות, היא תדרוש עוד ועוד, זה אחד מתופעות הלוואי. והיא לא נותנת לי להרגיש שבע כי היא לא יודעת מתי היא תקבל את הארוחה הבאה שלה.

"זה לא שאם תנסה לאכול עכשיו 6 ככרות לחם אתה תצליח מסכים איתי?" - ברור, לא צריך להגזים...



אני אוכל 2 סנדוויצ'ים בארוחה. גם כשטחנתי ואכלתי 4 סנדוויצ'ים בארוחה, ונשנשתי הרבה נשנושים בין הארוחות, המשכתי להיות רעב.

עריכה: עבר כאן מישהו/מישהי פרו אנה ונתנו לך מינוסים. זה לא אני.

חח אוקיי, מצטער ניסיתי :)
כמו שאמרתי, אני לא מומחה, רק אמרתי מה שאני מבין ממעט ההיכרות שיש לי עם התחום הזה.

לגבי מס' 1- גם אני כזאת. סף השובע שלי כמעט ולא מגיע. אני אוכלת המון ביום, כי אני באמת רעבה, לא בגלל שעמום או תסכול. אז לגבי זה תהיה רגוע
2. חילוף חומרים הוא דבר שמשתנה במשך החיים, בעקבות סוג האוכל שאתה אוכל בד"כ ובעקבות הכמות. לגבי זה אין מה לדאוג.
3. זה הסעיף היחיד שהטריד אותי. אשמח אם תסביר יותר למה התכוונת. יכול להיות שהתפיסה שלך השתנתה בנוגע למשקל. תעקוב אחרי זה, כי זה יכול להיות תסמין לתחילת הפרעת אכילה.
4. חח גם אני לא וגם חברה שלי ששוקלת 40 בגיל 16 לא מסוגלת לעבור. עניין של גמישות ויכולות.
5. ברור מאליו, כולנו מתגוננים ונעלבים. הגיוני מאוד שתיכנס לסטרס בעקבות זה, במיוחד בגיל ההתבגרות שבו כל הערה יכולה להכניס לתסביך די קשה..

שואל השאלה:
1. אבל זה לא אמור להיות ככה, זה תופעת לוואי. לפני האנורקסיה (התחילה בגיל 14-15), זה לא היה ככה.

2. כנ"ל ^

3. כשאני מסתכל על אנשים, אני רואה אנשים שמנים. בעיקר בנות, שזה מפריע לי יותר מבנים. בנות, ברגליים הן נראות ממש שמנות, יש להן רגליים עבות. כך גם הזרועות/ידיים. ובבטן. וגם בצ*** ובישבן. כל הגוף שלהן נראה כאילו יש להן עודפים. אולי אצא עם אנורקסית מחוסר ברירה.

4. אני כן יכול לעבור במקומות צרים, אבל אני כל הזמן חושב שאני רחב מידי בשביל לעבור. ואז כשעברתי, זה נראה כאילו זה היה קסם שהצלחתי לעבור.

5. אני כבר לא בגיל ההתבגרות, אני בן 21. בושה להיות עם הפרעת אכילה בגיל כזה. זאת הפרעה של גיל ההתבגרות (לפחות היא מתחילה משם... אבל השאלה מתי היא נגמרת).

##########
ואני מחשיב את עצמי כאדם קר. אם מעליבים אותי בכל דבר שלא קשור למשקל/אוכל, אני לא "לוקח ללב" (אני כן לוקח ללב אבל לא מראה את זה. אבל אני מעליב בחזרה), ואם מספרים בדיחות אני לרוב לא צוחק מהן, הבדיחות שלי זה בדיחות קרש, פאסה, אני לא מדבר כמעט עם אף אחד, אני לא מראה רגשות, אני מרוחק. אין לי חברים, ואני לא סומך על אנשים.
##########

# - הוספתי את זה בכל מקרה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר...

אתה בצבא לא? סיפרת על זה לקבן? אני חושבת שהם נותנים שירותים פסיכולוגיים לא?

אני לא יודעת אם צריך בשביל זה טיפול שיקומי, אבל נראלי שפסיכולוג יכול לעזור בזה.
ובקשר לזה שאתה כל הזמן רעב, זה כי הרעבת את הגוף שלך ולא משנה כמה תאכל הוא תמיד ירצה עוד.
אני בדרך כלל מייעצת על אוכל בשאלות כאלה חח אבל נראלי שבמקרה הזה כדאי לך שדיאטנית תתאים לך תפריט + שיהיה לך ליווי פסיכולוגי. (רק אם כל מה שאמרת באמת מפריע לך ברמה שאתה רוצה לטפל בזה כמובן)