דברים שרק מי שסובל/סבל מהפרעת אכילה יבין?

שאחרי שכבר יצאת מזה אתה לא מסוגל להשמין, לא משנה מה תאכל, תישאר בתת משקל

שכולם נראים שמנים למרות שהם לא

יום אחד לאכול מלא כאילו חייך תולים בזה ויום אחר כמעט לצום ללא תחושת רעב כלל למרות הרעשים של הבטן

אחרי כמה ימים טובים ש200 קלוריות זה נשמע המון

באופן אוטומתי לומר אני לא רעבה גם שאני גובעת. להרעיב את עצמי כמה ימים וביום אחד לאכול מלא. להרגיש חרא אחרי קוביית שוקולד קטנה שנכנסת לפה. להסתכל על המראה ולשנוא- את הגוף ואת עצמך. להעניש בעוד קצת ספורט. לעלות על המשקל כמה פעמים ביום ולהתפלל לירידה. לדעת כל קלוריה ממלפפון ועד עוגה. סהכ החיים הטובים!

אחרי כמה ימים טובים שלאכול זה נשמע המון ^
ולחשוב שביס אחד קטן השמין אותך ב20 קילו

להיות בתת משקל למרות שאני אוכלת הרבה

שואל השאלה:
גם אתם מתחרטים אחרי שאתם מכניסים משהו לפה אז אחרי כמה לעיסות פשוט יורקים אותו?

לא ^

לדעת את הערך הקלורי של כל מאכל אפשרי בערך.

לעיסה ויריקה... קלאסי..
הייתי אנורקסית אני מכירה את הכל
אני כמשקל תקין אבל עדיין עם הפרעת אכילה, ועדיין עושה את זה...

דברים שאמרתי בתור אנורקסית בהסוואה:
- אני אוכלת רק לפי מידת הרעב שלי
- ארוחת בוקר הכי חשובה זה מיתוס
- אין על קפה, 8 ביום
- המשקל מקולקל, אני לא נראית 42 קילו, אני נראית 49.
- לא יורדת מההליכון עד שלא רשום 500 קלוריות שנשרפו.
- מאשימה כל בעיה בריאותית אפשרית בכל מחלה אפשרית, רק לא להגיד תת משקל בקול רם.
- היסטוריית החיפוש בגוגל עצובה בטירוף, ערכים קלורים של פירורים, עובדות על חילופי חומרים, מחשבוני הוצאת קלוריות, דברים על בלוטת התריס, מאכלים שמזרזים חילוף חומרים, מתכונים של מאכלים מושחתים, שאיבות שומן, קיצורי קיבה.
- התקפי זלילה של ירקות, לאכול את הלב על הגזר שאכלת כי הוא הכי לא חינמי.
- להשתגע למה אני בחרדות
- להשתגע למה נמאס לי מחברים
- למות מפחד לפני בילוי מהחשש שיהיה ארוחה
- להרגיש שסופרמארקט זה המקום הכח אטרקטיבי ביקום ולבלות שעות
- להכיר כל מוצר וערך קלורי בעלפה
- להיות חלשלושה
- להזדעזע מתמונות שלך מלפני שבועיים כשהיית קילו וחצי יותר
- לבכות מגאווה כשאת הולכת לישון בלילה אחרי יממת צום
- לשקול את עצמך על מנת להשקל, בין אם זה לדעת באובססיביות, ההתרגשות של שקילה אחרי צום, העונש אחרי התקף זלילה, לפני קקי ואחרי קקי.

יש עוד מליון... שורה תחתונה, אני בטיפול, חזרתי למשקל תקין, אבל הסבל איום ונורא, זאת הפרעה שקשה מאוד להחלים ממנה ומלווה במצבים נפשיים ירודים ברמות שלא הכרתי, מחשבתית ומבחינת עיסוק אינטנסיבי באוכל ותכנון היום אין שיפור, החרדות בעקבות הלחץ ביחס לאכילה לא נעלמו, רק נשארתי יותר חסרת אונים, יש לי דד ליין למתי אני הורגת את עצמי אם אני לא מוצאת פיתרון.

מחירים- נזק פיזי משמעותי, הרבה פחות ביטחון, התקפי אכילה בתור מטולטלת של שיקום, חודר אונים ביחס להרגלי אכילה, שמחת חיים איננה, רצון לבלות עם חברים לא קיים, צרחות במוח שמזכירות לי שהגוף ממשיך להתנפח, חוסר הנאה מהכל בערך חוץ מאוכל עשייה ובישול, שגם שם יש הרבה רגשות אשמה וייסורים, רצון למות דחוף, אני לא חייה כבר יותר מדי זמן... זה גדול עלי