41 תשובות
את חושבת שהם רוצים להיות דיכאוניים?
אף אחד לא רוצה את זה תאמיני לי כל האנשים שבדיכאון רוצים לצאת מזה. זה פאקינג מחלה אי אפשר פשוט להחליט זהו אני שמח
אנשים דיכאונים לא בוחרים בזה
דיכאון קליני הוא הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות - עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדניות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. לדיכאון סיבות שונות, אשר אינן מובנות במלואן, ביניהן נטייה משפחתית תורשתית, משברים אישיים, גורמים חברתיים-כלכליים כגון עוני, שימוש בסמים, מבנה האישיות, חוסרים תזונתיים, תופעות לוואי של תרופות ועוד.
שואל השאלה:
אני בטוחה שהם לא...
אבל זה לא כזה קשה להיות שמחים.
ואני כן יכולה להגיד שגם אני ניסיתי להיתאבד פעם והייתי מרחמת על החיים שלי והייתי כל הזמן עצובה אבל זה לא היה ככ קשה להיות שמחה...
אני בטוחה שהם לא...
אבל זה לא כזה קשה להיות שמחים.
ואני כן יכולה להגיד שגם אני ניסיתי להיתאבד פעם והייתי מרחמת על החיים שלי והייתי כל הזמן עצובה אבל זה לא היה ככ קשה להיות שמחה...
אנונימית
את בוחרת אם לחטוף שפעת? דיכאון זו מחלה של הנפש, כמו מחלה של הגוף אף אחד לא רוצה את זה
אז כנראה היה לך עצב, או דיכאון ברמה נמוכה. את לא יכולה להכליל. זה כן קשה, וכן כואב. דיכאון זאת מחלה לכל דבר.
שאנשים בדיכאון אומרים "כואב לי" הם מתכוונים ל"כואב לי" אוקיי? באמת כואב, מרגישים כאב פיזי.
שאנשים בדיכאון אומרים "כואב לי" הם מתכוונים ל"כואב לי" אוקיי? באמת כואב, מרגישים כאב פיזי.
שואלת השאלה, הבעיה שאינך מבינה את מה שנקרא דיכאון קליני, זה לא משהו שאפשר לבחור בו בכלל, זה משהו שקורה פיזית או נפשית, מי שבדיכאון חושב שהכול רע וכל זה, הוא לא מאמין באפשרות להיות מאושר וזה, למרות שיש סיכוי, אבל פה קבור הכלב, דיכאון גורם לך לחשוב שאין תקווה ושכל אבוד, זה בור שצריך לצאת ממנו, הבעיה שדיכאון לא דבר פשוט שאפשר לזלזל בו. קשה להם להיות שמחים בגלל שזה לא מאפשר להם להיות כאלה, הם רוצים להיות שמחים וממש היו מוכנים לוותר על הדיכאון, הבעיה שזה מצב לא פשוט, בלא פשוט הכוונה, שזו הפרעה נפשית או דבר שקורה להם, כמו הפרעות אכילה או ocd, אנשים כאלה בדיכאון כי זה משהו שקורה להם ומחליש אותם, כיף זה לא בדיוק, וזה לא שהם אוהבים אותו או נהנים מזה, שום אדם בדיכאון לא מת על המצב הזה של להיות תקוע ולחשוב שהכול רע, ולדעתם אם זה היה אפשרי לדעתם האישית, הם יהיו יכולים או היו, על אף פי שזה אפשרי, רק שדיכאון לא נותן להם לחיות בשלווה, זה מחשבות מדכאות על חוסר טעם ולמה להיות או לחיות, רצון למות, שנאה עצמית, דימוי עצמי נמוך, פגיעה עצמית, ייאוש ותסכול וחוסר אונים. זה לא פשוט למרות שזה יכול להיות פשוט. זה הקאש בזה. הבעיה בלהיות שמחים, שמרגע שנכנסים לדיכאון אין דרך חזרה מזה, למרות שיש, אמנם זה לא פשוט משום שדיכאון הזה הורס אותם. זה קשה להם בגלל הדיכאון, זה לא דבר קל לצאת מזה, זה תהליך, כמעט שלצאת מהפרעות אכילה או להתגבר על חרדות או הפרעות נפשיות אחרות לא פשוט, שום דבר לא פשוט שיש לך דיכאון, תאמיני לי, ואני ל א מאלה שהיו בזה, אני פשוט למדתי את מה שנקרא דיכאון קליני, זה לא סתם עצב, או מצב רוח רע, זה משהו קליני, יש כמה סוגים של דיכאון, אם היית באמת בזה, אז את אמורה להבין, שיציאה משם קשה מאוד, זה לא לצאת מזה בפופ והכול חוזר להיות עם טוב ואור, זה פשוט תהליך, זו מלחמה אישית עם עצמך.
ההבדל הוא שאת לא בדיכאון קליני והם כן.
את אולי היית פסימית והתלוננת על כול דבר מבחירה וכד'
והם נמצאים במצב אחר.
אל תשווי.
את אולי היית פסימית והתלוננת על כול דבר מבחירה וכד'
והם נמצאים במצב אחר.
אל תשווי.
אנונימית
להיות בדיכאון זאת לא בחירה.
משגע אותי אנשים שאומרים את זה
עד שאת לא תהיי בדיכאון את לא תדעי איך זה מרגיש
כשאתה בדיכאון אתה מרגיש כל כך ריק וכל כך רע..
הלוואי ןזה היה כזה קל להיות שמח כמו לרוב האנשים
זה לא קשור בכלל על לבכות על כל דבר
אל תשפטי אם את לא היית בזה
משגע אותי אנשים שאומרים את זה
עד שאת לא תהיי בדיכאון את לא תדעי איך זה מרגיש
כשאתה בדיכאון אתה מרגיש כל כך ריק וכל כך רע..
הלוואי ןזה היה כזה קל להיות שמח כמו לרוב האנשים
זה לא קשור בכלל על לבכות על כל דבר
אל תשפטי אם את לא היית בזה
וואי צודקת פעם הבאה שאני אקום בבוקר אני אוציא מהמגירה מצב רוח טוב._.
אנשים לא בוחרים להיות בדיכאון, אני הייתי מוותרת על כל דבר בשביל להיות מאושרת, זו הרגשה שלא הרגשתי מגיל קטן.
יש לי דיכאון מגיל קטן עזה דבר כל כך קשה, וזו מלחמה כל כך קשה שבלתי אפשרי לצאת ממנה.
אני רוצה להיות מאושרת, אני לא מאמינה שזה אי פעם יהיה אפשרי:
זה כאילו שאת טובעת, ומחוברות לך משקולות לרגליים, את נלחמת לעלות למעלה ולנשום, אבל המשקולות מושכות אותך למטה.
זו מלחמה שלמה בינך לבין עצמך, זה כל כך קשה לחיות ואפילו לנשום, הכל כל כך קשה, ואין עתיד או תקווה לשום דבר, את מנסה להיות אופטימית אבל זה מחזיק אולי לשעה או שעתיים וגם זה מזויף ואחר כך הכל חוזר להיות כמו שהיה מקודם.
אי אפשר להילחם נגד זה בפוף, ואין איזשהו כדור קסם לדיכאון, שוב זאת מלחמה שלימה, או שאת תנצחי אבל בקושי מאוד גדול או שאת זו שתפסידי.
גם דיכאון זו לא הרגשת עצב תמידית, אנשים בדיכאון לא עצובים ובוכים 24/7 את פשוט לא מרגישה כלום חות מריקנות וחוסר תקווה, את פסימית לגבי הכל ולפעמים את מרגישה יותר מידי ולפעמים את פשוט לא מרגישה כלום.
הייתי נותנת הכל כדי להיות שמחה, לצערי אני מתמודדת עם דיכאון 7 שנים, ובכל השנים האלה נלחמתי נגד זה, לא ישבתי בחיבוק ידיים וחיכיתי לנס, אבל כמו שאת רואה גם אחרי 7 שנים אני לא מצליחה לצאת מזה.
יש לי דיכאון מגיל קטן עזה דבר כל כך קשה, וזו מלחמה כל כך קשה שבלתי אפשרי לצאת ממנה.
אני רוצה להיות מאושרת, אני לא מאמינה שזה אי פעם יהיה אפשרי:
זה כאילו שאת טובעת, ומחוברות לך משקולות לרגליים, את נלחמת לעלות למעלה ולנשום, אבל המשקולות מושכות אותך למטה.
זו מלחמה שלמה בינך לבין עצמך, זה כל כך קשה לחיות ואפילו לנשום, הכל כל כך קשה, ואין עתיד או תקווה לשום דבר, את מנסה להיות אופטימית אבל זה מחזיק אולי לשעה או שעתיים וגם זה מזויף ואחר כך הכל חוזר להיות כמו שהיה מקודם.
אי אפשר להילחם נגד זה בפוף, ואין איזשהו כדור קסם לדיכאון, שוב זאת מלחמה שלימה, או שאת תנצחי אבל בקושי מאוד גדול או שאת זו שתפסידי.
גם דיכאון זו לא הרגשת עצב תמידית, אנשים בדיכאון לא עצובים ובוכים 24/7 את פשוט לא מרגישה כלום חות מריקנות וחוסר תקווה, את פסימית לגבי הכל ולפעמים את מרגישה יותר מידי ולפעמים את פשוט לא מרגישה כלום.
הייתי נותנת הכל כדי להיות שמחה, לצערי אני מתמודדת עם דיכאון 7 שנים, ובכל השנים האלה נלחמתי נגד זה, לא ישבתי בחיבוק ידיים וחיכיתי לנס, אבל כמו שאת רואה גם אחרי 7 שנים אני לא מצליחה לצאת מזה.
אנונימית
אה כי הם פשוט ממש בחרו בזה
מה זה אנשים דיכאוניים לא בוחרים בזה?
זה דרך חשיבה הם מסתכלים על חצי הכוס הריקה בעיה שלהם
אני מסתכל על חצי הכוס המלאה ושמח רוב הזמן
זה דרך חשיבה הם מסתכלים על חצי הכוס הריקה בעיה שלהם
אני מסתכל על חצי הכוס המלאה ושמח רוב הזמן
השאלה שלך פשוט פגעה בי ריגשית
את חושבת שאני לא רוצה להיות שמחה?
הייתי מתה לחייך כל הזמן
אני לא בחרתי במחלה
היא בחרה בי
ואני חייה עם זה
דיכאון זה משהו מורכב
לא קל כמו שנראה לך
ומי שחולה בזה ממש לא בוכה על כל דבר
אנחנו נאבקים לא לבכות
אנחנו אנשים חזקים כל כך
את חושבת שאני לא רוצה להיות שמחה?
הייתי מתה לחייך כל הזמן
אני לא בחרתי במחלה
היא בחרה בי
ואני חייה עם זה
דיכאון זה משהו מורכב
לא קל כמו שנראה לך
ומי שחולה בזה ממש לא בוכה על כל דבר
אנחנו נאבקים לא לבכות
אנחנו אנשים חזקים כל כך
שואל השאלה:
אני לא דיברתי על דיכאון קליני.
אני מדברת על דיכאון שאנשים מכניסים את עצמם בכוונה. וכן, יש כאלה.
אני לא דיברתי על דיכאון קליני.
אני מדברת על דיכאון שאנשים מכניסים את עצמם בכוונה. וכן, יש כאלה.
אנונימית
זה לא כיף זה כל הקטע בדיכאון, תתפלאי לא לכולם יש על מה להיות שמחים כל הזמן
מה את בת 7?
את לא מבינה?
זה כמו להיות חולה (לא כמו, זה זה)
בן אדם לא בוחר
זה קורה
תאמיני לי שהם לא רוצים
מה הבעיה להיות שמחים? זאת שאלה של ילדה בת 4
את לא מבינה?
זה כמו להיות חולה (לא כמו, זה זה)
בן אדם לא בוחר
זה קורה
תאמיני לי שהם לא רוצים
מה הבעיה להיות שמחים? זאת שאלה של ילדה בת 4
נראה לי הבנתי למה את מתכוונת. יש את אלה שעל כל דבר קטן ישר בוכים והם סתם מכניסים את עצמם לדכאון בגלל שטויות...
משהו בדיכאון לא בוחר את זה זה א
ותאמיני לי שהם רוצים להיות שמחים ומאושרים אבל הם לא יכולים בגלל "הדיכאון" הזה שהם חולים בו. זה מחלה נפשית וזה פשוט קורה. מי שבדיכאון לא יכול לחשוב על קשת בענן וצחוק שלי תינוק או משהו ואז לחייך.
ותאמיני לי שהם רוצים להיות שמחים ומאושרים אבל הם לא יכולים בגלל "הדיכאון" הזה שהם חולים בו. זה מחלה נפשית וזה פשוט קורה. מי שבדיכאון לא יכול לחשוב על קשת בענן וצחוק שלי תינוק או משהו ואז לחייך.
בבקשה תקראו עד הסוף, זה חשוב לי.
אתם יודעים מה?
נמאס לי.
אני עומדת להתחבא מאנונימי ולומר מה שיש לי לומר.
גם אני הייתי בדיכאון, אוקי?
גם אני ניסיתי להתאבד.
ואל תגידו לי שזה היה דיכאון קל כי זה פאקינג לא.
זה היה משהו שהתחיל כמה שנים לפני, בגלל *מורים* ו*תלמידים* מפגרים שהרסו לי את הילדות. ואני יודעת על ידי קריאה של דברים ישנים שכתבתי. הרגשתי רע עם החיים שלי עוד מכיתה ד, אם לא לפני.
אבל מה? דווקא כשנהיה מודעת לדיכאון, והגדרתי את עצמי כאדם בדיכאון, זה באמת נהיה דיכאון.
המשפחה ניתקה קשר באותה התקופה, והיו קשיים כלכליים, וגם לא היו לי חברים בכלל כי עברתי לבית ספר חרא יותר מהקודם. אבל באותה התקופה, במקרה, דיברתי עם 2 בנות דיכאוניות שהיו גדולות ממני דרך האינטרנט.
ואתם יודעים מה הבנתי בדיעבד?
אחת מהן חתכה, השנייה רצתה לחתוך.
שתיהן הרעיבו את עצמן.
אבל שתיהן פשוט רצו צומי. או יותר נכון, תשומת לב, כי צומי מתפרש כדבר רע.
כל פעם שקרה משהו ידעתי, הן פשוט התחילו לכתוב עם מלא נקודות בסוף כל מילה, שזה יראה כאילו הן מגמגמות.
כל פעם שאחת מהן חתכה ידעתי.
כל פעם שהיה ריב ידעתי.
ולמדתי מהן איך להיות דיכאונית.
אז גם אני התחלתי להרגיש ככה.
התחלתי לנסות להרעיב את עצמי, למרות שלא באמת רציתי לוותר על אוכל.
התחלתי לשנוא את עצמי.
את החיים שלי.
את המשפחה שלי.
זה המשיך במשך חודשיים, ואז חסמו את אחותי מהאתר הזה, וכתוצאה מכך גם אני נחסמתי.
אז נאלצתי להפסיק לדבר איתן.
ואז הבנתי מה לעזאזל עשיתי בתקופה ההיא.
כל מה שהם רצו זה תשומת לב, כי הן לא קיבלו אותה ממקום אחר. כל מה שאני רציתי זה תשומת לב, בגלל שנה שבה לא היו לי חברים.
תשומת לב, זה לא דבר רע, אבל זאת לא הדרך.
ולא, לא כל אחד רוצה תשומת לב, הם יותר רוצים להעלים את הכאב.
אבל כשאתה מודע לדבר הזה שנקרא דיכאון, ואתה באמת חושב שיש לך אותו, אז יש לך אותו.
ככה אני רואה את זה. לא אכפת לי שזה מחלה, כי זה מחלה רק אם זאת בעיה מוחית, שהגוף לא מייצר כימיקלים של אושר, אוקי? אז זאת מחלה. אז צריך לקחת כדורים.
אל תתחילו עכשיו עם "לי יש דיכאון וזה נורא, אין לך מושג על מה את מדברת!", אוקי? יש לי. חקרתי על זה. לכלל שאני ממשיכה לחקור, ככה אני יותר משתכנעת.
וכפי שאני רואה, כמעט כולם פה משוכנעים שזו מחלה.
אתם יודעים מה? גם בשפעת אתה יכול לבחור אם לחלות, אוקי?
גם בסרטן.
אתה תמיד יכול למנוע את זה, או לגרום לזה.
אין לכם מושג פשוט כמה המחשבה שלנו יכולה להשפיע על דברים בגוף.
כמה דעות יכולות להשפיע.
כבר עשו מחקרים.
לחץ גורם לבעיות בגוף לדעתכם? לחץ דם וכל השיט הזה?
תתפלאו, זה תלוי במה שאתם מאמינים. אלו שהאמינו בזה, באמת נגרמו להם הבעיות האלו, ואלו שלא האמינו, הלחץ עזר להם מבחינה בריאותית.
כן, מה ששמעתם, עזר. לא הזיק.
עזר.
וחבל לי שכל כך הרבה אנשים בוחרים להאמין בזה. לא משנה אם זה באמת מחלה או לא, תאמינו שזאת לא, תאמינו שזה יעבור, וזה יעבור.
זה קל כמו שזה נשמע, אצלי זה עבר תוך מקסימום חודש. קלטתי כמה תשומת לב ניסיתי למשוך מהן, כמה ריחמתי על עצמי, למרות שזה לא עזר לי בכלום ואפילו הרס לי את החודשיים האלו.
אני מאמינה מאוד חזק במה שרשמתי פה, ואתם מוזמנים לא להקשיב.
אני יודעת שתגובה כזאת לא יכולה לשכנע, אבל ככה אני עומדת לחנך את הילדים שלי.
שזה סך הכל מכשול קטן, שהם יכולים להתגבר עליו אם ירצו.
גם משפעת אפשר להחלים. גם מסרטן.
אז למה אנשים חולים בדיכאון 7 שנים?
זה הופך להתמכרות. פשוט התמכרות.
תודה שקראתם עד הסוף.
אתם יודעים מה?
נמאס לי.
אני עומדת להתחבא מאנונימי ולומר מה שיש לי לומר.
גם אני הייתי בדיכאון, אוקי?
גם אני ניסיתי להתאבד.
ואל תגידו לי שזה היה דיכאון קל כי זה פאקינג לא.
זה היה משהו שהתחיל כמה שנים לפני, בגלל *מורים* ו*תלמידים* מפגרים שהרסו לי את הילדות. ואני יודעת על ידי קריאה של דברים ישנים שכתבתי. הרגשתי רע עם החיים שלי עוד מכיתה ד, אם לא לפני.
אבל מה? דווקא כשנהיה מודעת לדיכאון, והגדרתי את עצמי כאדם בדיכאון, זה באמת נהיה דיכאון.
המשפחה ניתקה קשר באותה התקופה, והיו קשיים כלכליים, וגם לא היו לי חברים בכלל כי עברתי לבית ספר חרא יותר מהקודם. אבל באותה התקופה, במקרה, דיברתי עם 2 בנות דיכאוניות שהיו גדולות ממני דרך האינטרנט.
ואתם יודעים מה הבנתי בדיעבד?
אחת מהן חתכה, השנייה רצתה לחתוך.
שתיהן הרעיבו את עצמן.
אבל שתיהן פשוט רצו צומי. או יותר נכון, תשומת לב, כי צומי מתפרש כדבר רע.
כל פעם שקרה משהו ידעתי, הן פשוט התחילו לכתוב עם מלא נקודות בסוף כל מילה, שזה יראה כאילו הן מגמגמות.
כל פעם שאחת מהן חתכה ידעתי.
כל פעם שהיה ריב ידעתי.
ולמדתי מהן איך להיות דיכאונית.
אז גם אני התחלתי להרגיש ככה.
התחלתי לנסות להרעיב את עצמי, למרות שלא באמת רציתי לוותר על אוכל.
התחלתי לשנוא את עצמי.
את החיים שלי.
את המשפחה שלי.
זה המשיך במשך חודשיים, ואז חסמו את אחותי מהאתר הזה, וכתוצאה מכך גם אני נחסמתי.
אז נאלצתי להפסיק לדבר איתן.
ואז הבנתי מה לעזאזל עשיתי בתקופה ההיא.
כל מה שהם רצו זה תשומת לב, כי הן לא קיבלו אותה ממקום אחר. כל מה שאני רציתי זה תשומת לב, בגלל שנה שבה לא היו לי חברים.
תשומת לב, זה לא דבר רע, אבל זאת לא הדרך.
ולא, לא כל אחד רוצה תשומת לב, הם יותר רוצים להעלים את הכאב.
אבל כשאתה מודע לדבר הזה שנקרא דיכאון, ואתה באמת חושב שיש לך אותו, אז יש לך אותו.
ככה אני רואה את זה. לא אכפת לי שזה מחלה, כי זה מחלה רק אם זאת בעיה מוחית, שהגוף לא מייצר כימיקלים של אושר, אוקי? אז זאת מחלה. אז צריך לקחת כדורים.
אל תתחילו עכשיו עם "לי יש דיכאון וזה נורא, אין לך מושג על מה את מדברת!", אוקי? יש לי. חקרתי על זה. לכלל שאני ממשיכה לחקור, ככה אני יותר משתכנעת.
וכפי שאני רואה, כמעט כולם פה משוכנעים שזו מחלה.
אתם יודעים מה? גם בשפעת אתה יכול לבחור אם לחלות, אוקי?
גם בסרטן.
אתה תמיד יכול למנוע את זה, או לגרום לזה.
אין לכם מושג פשוט כמה המחשבה שלנו יכולה להשפיע על דברים בגוף.
כמה דעות יכולות להשפיע.
כבר עשו מחקרים.
לחץ גורם לבעיות בגוף לדעתכם? לחץ דם וכל השיט הזה?
תתפלאו, זה תלוי במה שאתם מאמינים. אלו שהאמינו בזה, באמת נגרמו להם הבעיות האלו, ואלו שלא האמינו, הלחץ עזר להם מבחינה בריאותית.
כן, מה ששמעתם, עזר. לא הזיק.
עזר.
וחבל לי שכל כך הרבה אנשים בוחרים להאמין בזה. לא משנה אם זה באמת מחלה או לא, תאמינו שזאת לא, תאמינו שזה יעבור, וזה יעבור.
זה קל כמו שזה נשמע, אצלי זה עבר תוך מקסימום חודש. קלטתי כמה תשומת לב ניסיתי למשוך מהן, כמה ריחמתי על עצמי, למרות שזה לא עזר לי בכלום ואפילו הרס לי את החודשיים האלו.
אני מאמינה מאוד חזק במה שרשמתי פה, ואתם מוזמנים לא להקשיב.
אני יודעת שתגובה כזאת לא יכולה לשכנע, אבל ככה אני עומדת לחנך את הילדים שלי.
שזה סך הכל מכשול קטן, שהם יכולים להתגבר עליו אם ירצו.
גם משפעת אפשר להחלים. גם מסרטן.
אז למה אנשים חולים בדיכאון 7 שנים?
זה הופך להתמכרות. פשוט התמכרות.
תודה שקראתם עד הסוף.
אנונימית
את יודעת זה לא דבר לבחירה..
בתור אחת שמאושפזת כבר שנתיים ואני מאובחנת עם דיכאון,
זה לא כזה קל כמו שאת חושבת,
זה לקום כל יום עם הרגשה של כלום, של מוות.
אין כוחות לעשות דברים, ליצחוק, ליהנות...
הכל כל כך קשה ורע...
זה לא בחירה להיות בדיכאון, זה פשוט קורה.
ונורא נורא קשה לצאת מהמצב הזה.
זה לא כזה קל כמו שאת חושבת,
זה לקום כל יום עם הרגשה של כלום, של מוות.
אין כוחות לעשות דברים, ליצחוק, ליהנות...
הכל כל כך קשה ורע...
זה לא בחירה להיות בדיכאון, זה פשוט קורה.
ונורא נורא קשה לצאת מהמצב הזה.
זה לא כיף.
אנשים ככה בגלל שקשה להם בחיים, לא משנה באיזה צורה זה מתבטא.
כי בשביל להיות שמח אתה חייב להיות חזק מספיק בשביל להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתעלם מהחצי הריק.
אנשים ככה בגלל שקשה להם בחיים, לא משנה באיזה צורה זה מתבטא.
כי בשביל להיות שמח אתה חייב להיות חזק מספיק בשביל להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתעלם מהחצי הריק.
אני אחת שנוטה למצבי רוח דכאוניים. היו שבועיים שלא רציתי ללכת לבית ספר ולא רציתי לקום מהמיטה. אמא שלי ואחותי הגדולה שהיא החיים שלי, הכריחו אותי לצאת מהבית, לשמוע שירים שמחים. לא יכולתי להיות לבד בשבועיים האלה, באמצע מבחנים הייתי בוכה. המצב היה מזעזע. עברתי אותו, עכשיו אני עצובה מדי פעם, כולם עצובים, אבל אני יודעת ששום דבר לא משנה יותר.
כל מי שרואה את השאלה הזו והוא בדיכאון דבר ראשון כועס.
גם אני בדיכאון כמה שנים, יודעת כמה סבל זה, כרגע אני במצב רוח בסדר אז אני רואה את השאלה שלך כדבר טיפשי ביותר, מסוג השאלות "איך אפשר להיות בדיכאון" שהיתה לא מזמן באתר. קשה לי להחליט איזה שאלה יותר טיפשית. ואני לא מאחלת לך אפילו לשעה אחת להרגיש שאת רוצה למות ואת לא יכולה. לא מאחלת לך להרגיש את הסבל והרע הזה כי אני יודעת כמה זה כואב.
ולכל מי שמתמודד עדיין עם כל הפרעה או מחלה נפשית שגורמת לכם לסבל רציתי להגיד לכם שלא משנה כמה רע תרגישו זה יעבור ותרגישו הקלה וקצת טוב בין לבין אני לפחות מאחלת לכם את זה. ואתם לא לבד.
ואני אומרת לעצמי שמתוך כל הרע, החוסר ביטחון והשנאה העצמית הזאת בסוף אני ילמד לאהוב את עצמי ואני יצליח לתת לאחרים את הכוחות להתמודד עם החיים. לילה טוב!
גם אני בדיכאון כמה שנים, יודעת כמה סבל זה, כרגע אני במצב רוח בסדר אז אני רואה את השאלה שלך כדבר טיפשי ביותר, מסוג השאלות "איך אפשר להיות בדיכאון" שהיתה לא מזמן באתר. קשה לי להחליט איזה שאלה יותר טיפשית. ואני לא מאחלת לך אפילו לשעה אחת להרגיש שאת רוצה למות ואת לא יכולה. לא מאחלת לך להרגיש את הסבל והרע הזה כי אני יודעת כמה זה כואב.
ולכל מי שמתמודד עדיין עם כל הפרעה או מחלה נפשית שגורמת לכם לסבל רציתי להגיד לכם שלא משנה כמה רע תרגישו זה יעבור ותרגישו הקלה וקצת טוב בין לבין אני לפחות מאחלת לכם את זה. ואתם לא לבד.
ואני אומרת לעצמי שמתוך כל הרע, החוסר ביטחון והשנאה העצמית הזאת בסוף אני ילמד לאהוב את עצמי ואני יצליח לתת לאחרים את הכוחות להתמודד עם החיים. לילה טוב!
אנונימית
אני רוצה להוסיף משהו לכל מה שנכתב כאן
(וכן אגב הכל נכון פה, רשמתם כל מילה אמת)
שואלת השאלה.. דיברת על אנשים שלא רוצים לצאת מזה..
ואז התחלתי לחשוב למה את מתכוונת
למען האמת אני יכולה להבין את השאלה כי היא מזכירה לי את עצמי, כלומר
שאנשים באמת ניסו לעזור לי אמרתי להם "ואם בא לי להשאר ככה?"
ופה היתה הטעות שלי, והם הבהירו לי אותה.
זה לא שאני לא רוצה לצאת. מרוב שהתרגלתי לכל זה, מרוב ש"התמכרתי" לזה, הכי "נוח" פשוט להשאר בזה.
את יודעת, זה הרבה יותר קל להיות מדוכא מאשר לחייך כל הזמן.. וזה כנראה מה שהתרגלתי אליו (מאוד הושפעתי מהסביבה, וגם הדיכאון שלי תורשתי. וגם, לראות את המשפחה שלך עם פרצוף תשעה באב לא רק בתשעה באב זה מאוד משפיע עליך)
בכל מקרה אני מקווה שהבנת למה התכוונתי..
מרוב שאנשים שקועים בזה, הם כבר לא רואים דרך לצאת
אז איך באמת לצאת..?
(וכן אגב הכל נכון פה, רשמתם כל מילה אמת)
שואלת השאלה.. דיברת על אנשים שלא רוצים לצאת מזה..
ואז התחלתי לחשוב למה את מתכוונת
למען האמת אני יכולה להבין את השאלה כי היא מזכירה לי את עצמי, כלומר
שאנשים באמת ניסו לעזור לי אמרתי להם "ואם בא לי להשאר ככה?"
ופה היתה הטעות שלי, והם הבהירו לי אותה.
זה לא שאני לא רוצה לצאת. מרוב שהתרגלתי לכל זה, מרוב ש"התמכרתי" לזה, הכי "נוח" פשוט להשאר בזה.
את יודעת, זה הרבה יותר קל להיות מדוכא מאשר לחייך כל הזמן.. וזה כנראה מה שהתרגלתי אליו (מאוד הושפעתי מהסביבה, וגם הדיכאון שלי תורשתי. וגם, לראות את המשפחה שלך עם פרצוף תשעה באב לא רק בתשעה באב זה מאוד משפיע עליך)
בכל מקרה אני מקווה שהבנת למה התכוונתי..
מרוב שאנשים שקועים בזה, הם כבר לא רואים דרך לצאת
אז איך באמת לצאת..?
שואלת השאלה, אני חושבת שאת לא מצליחה להבין את ההבדל בין לראות את חצי הכוס הריקה לבין דיכאון, דיכאון זה כמו סרטן, מאוד קשה להיפטר ממנו, את לא רוצה להיות בו, והוא משפיע עליך בקטע הבריאותי הפיזי והנפשי, להסתכל על חצי הכוס הריקה זה כבר לא להיות מאושר בחלקו, וזה שני דברים שונים לגמרי דיכאון זו מחלה כרונית
איך לצאת מזה?
תלוי בהרבה דברים, איזה דיכאון יש לך?
אם יש לך מחשבות אובדניות?
אם זה דיכאון כללי כזה?
אם זה מגביל אותך, במה?
אם יש דברים שאת מרוצה מהם בחיים, שנותנים לך משהו.
אם ואם ואם. לא באמת נגיד לך פה איך לצאת מזה.
מה שכן. זה אמור להתחיל מכל מיני שינויים שתעשי. ואת צריכה לבחור את הדרך, אם זה להיעזר בפסיכולוגית, אם זה מישהו אחר, להבין מה חסר לך?.. מה יעשה לך טוב
תלוי בהרבה דברים, איזה דיכאון יש לך?
אם יש לך מחשבות אובדניות?
אם זה דיכאון כללי כזה?
אם זה מגביל אותך, במה?
אם יש דברים שאת מרוצה מהם בחיים, שנותנים לך משהו.
אם ואם ואם. לא באמת נגיד לך פה איך לצאת מזה.
מה שכן. זה אמור להתחיל מכל מיני שינויים שתעשי. ואת צריכה לבחור את הדרך, אם זה להיעזר בפסיכולוגית, אם זה מישהו אחר, להבין מה חסר לך?.. מה יעשה לך טוב
אנונימית
הו אלוהים, אם הייתי לעזאזל יודעת מה חסר לי, למה אני מרגישה ריקנות כזאת כל הזמן, הכל היה משתנה. אבל דיימ איט, אני לא יודעת מה חסר לי.
זה לא כזה פשוט
אתה לא שולט בזה
את חושבת שהם רוצים להיות כאלו?
אולי אחדים כן כי הם לא מכירים את ההרגשה הטובה של השמחה
אני גם הייתי דיכאונית כזאת
ויצאתי מזה למזלי
זה לא כזה פשוט לצאת מדברים כאלה
יש כאלה שנולדים עם זה אפילו
זה קשה אבל צריך לפעול נגד זה
אתה לא שולט בזה
את חושבת שהם רוצים להיות כאלו?
אולי אחדים כן כי הם לא מכירים את ההרגשה הטובה של השמחה
אני גם הייתי דיכאונית כזאת
ויצאתי מזה למזלי
זה לא כזה פשוט לצאת מדברים כאלה
יש כאלה שנולדים עם זה אפילו
זה קשה אבל צריך לפעול נגד זה
את חושבת שלא הייתי מעדיפה להיות שמחה? מה נראה לך? תקשיבי.. אני לא בוחרת בדיכאון שלי.. אבל אני מקבלת עזרה ולוקחת תרופות ומנסה להסתדר..
תגידי את בסדר?
את רצינית?
דיכאון זה לא בחירה אהובה, זאת מחלה נפשית שקשה לצאת ממנה.
מניסיון.
את רצינית?
דיכאון זה לא בחירה אהובה, זאת מחלה נפשית שקשה לצאת ממנה.
מניסיון.
לי יש דיכאון. זאת מחלת נפש ואי שאפשר פשוט ''לצאת מזה". בטח שזה לא כיף, ממש לא בחרתי בזה. אז תפסיקי להגיד דברים שאת לא מבינה בהם בשיט
אנונימית
זה לא קשה להראות שמחה ליד חברים ומשפחה אבל כשאת לבד את מורידה את המגננות ואין לך בפני מי להגן על עצמך. וכשאתה עם עצמך לרוב אנשים נוטים לחשוב דברים רעים והם לא מתכוונים לזה דיכאון רק עושה אנשים עייפים כל היום בלי חשק לכלום.
הם לא בוחרים בדרך הזאת-דיכאון זה פאקינג מחלה מי לעזאזל רוצה להיות חולה? אנשים נשאבים לזה.
כשאת חולה את נהנת? לא. אותו עיקרון אנשים לא אומרים איזה כיף אני בדיכאון והם לא שמחים לבכות על כל דבר ואת האמת בדיכאון פשוט אין מצב רוח זה לא חייב לבוא לידי ביטוי בבכי זה יותר ריקנות. תדמייני לעצמך שאת מתעוררת ולא מרגישה כלום פתאום הכל סגור ואת לא מאמינה בכלום- השמחה נעלמה העצב נעלם יש רק אותך והכל ריק. אז זהו שאנשים לא בוחרים לא להרגיש כלום הם נשאבים לזה.
הם לא בוחרים בדרך הזאת-דיכאון זה פאקינג מחלה מי לעזאזל רוצה להיות חולה? אנשים נשאבים לזה.
כשאת חולה את נהנת? לא. אותו עיקרון אנשים לא אומרים איזה כיף אני בדיכאון והם לא שמחים לבכות על כל דבר ואת האמת בדיכאון פשוט אין מצב רוח זה לא חייב לבוא לידי ביטוי בבכי זה יותר ריקנות. תדמייני לעצמך שאת מתעוררת ולא מרגישה כלום פתאום הכל סגור ואת לא מאמינה בכלום- השמחה נעלמה העצב נעלם יש רק אותך והכל ריק. אז זהו שאנשים לא בוחרים לא להרגיש כלום הם נשאבים לזה.
אנונימית
אבל אני כן מאמינה שיש אפשרות לא להשאב לזה.
אתם יודעים, הרבה אנשים מרגישים ריקנות.
זאת תחושה טבעית.
כשאני לבד, אני גם מרגישה את זה. לא מרגישה שום רגש, סתם אני והמחשבות שלי על מה לעזאזל אני עושה עם עצם הקיום שלי.
אבל בסוף, אני תמיד חושבת לעצמי שאני שמחה שאני קיימת.
למה? כי קיום זה דבר נהדר, וצריך להפנים את זה.
החיים שלי לא קלים, וזה לא מעניין אותי.
אני לא צריכה שיגמרו לי כל הבעיות כדי להיות מאושרת.
אבל לא צריך להגדיר ריקנות כדיכאון. זאת תחושה דיי טבעית. האמת, גם אובדנות, לצערי.
השאלה מה עושים עם המחשבות האלו.
זאת תחושה טבעית.
כשאני לבד, אני גם מרגישה את זה. לא מרגישה שום רגש, סתם אני והמחשבות שלי על מה לעזאזל אני עושה עם עצם הקיום שלי.
אבל בסוף, אני תמיד חושבת לעצמי שאני שמחה שאני קיימת.
למה? כי קיום זה דבר נהדר, וצריך להפנים את זה.
החיים שלי לא קלים, וזה לא מעניין אותי.
אני לא צריכה שיגמרו לי כל הבעיות כדי להיות מאושרת.
אבל לא צריך להגדיר ריקנות כדיכאון. זאת תחושה דיי טבעית. האמת, גם אובדנות, לצערי.
השאלה מה עושים עם המחשבות האלו.
מתחבאת מאחורי אנונימיות
אני חושבת שהבעיה הכי גדולה שמראים תמונות של אנשים מחייכים כל הזמן, ואם מישהו לא מחייך בתמונה חושבים שיש לו בעיה ובכלל יש מרדף אחרי האושר שלמעשה גורם ליותר דכאון.
את יודעת, דיכאון זה לא משהן שבוחרים בו. עכשיו אני כן אחלה- אבל לפני כמה זמן מצאתי מחברת שלי מכיתה ז' שעלייה יש 10 עמודים ובכל עמוד משני הצדדים ממולא במילה "שמנה". כן פשוט ככה.
"שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה" כל עמוד משני הצדדים. ורק אז הבנתי איזה מזליסטית אני שיצאתי מהמצב הזה. דיכאון זה לא משהו ששולטים בו- זה כמו שפעת זה מחלה.
"שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה" כל עמוד משני הצדדים. ורק אז הבנתי איזה מזליסטית אני שיצאתי מהמצב הזה. דיכאון זה לא משהו ששולטים בו- זה כמו שפעת זה מחלה.
אנונימית
מה כיף בלהיות נכה? למה אנשים כאלה? מה הבעיה להתחיל ללכת ולא לצלוע או להתגלגל על כסא לכל מקום?
זה הקאטצ' בכל זה
זה לא כיף!
והם לא בוחרים את זה, דיכאון לא בא והולך כשאומרים לו, הלוואי וזה היה ככה.
זה לא כיף!
והם לא בוחרים את זה, דיכאון לא בא והולך כשאומרים לו, הלוואי וזה היה ככה.