מודעות עצמית ממש ממש גבוהה זה דבר טוב?

לדעתי זה מצוין! הלוואי שלי הייתה מודעות עצמית גבוהה...

זה דבר טוב

כע.
בכל זאת חשוב להיות מודעים לעצמנו

מודעות עצמית זה טוב, אבל הרבה אנשים מפרשים את זה כהתנשאות, או כזלזול עצמי, תלוי בדעה שלך על עצמך.
אני רואה את עצמי "מעל אנשים", אם אפשר לקרוא לזה ככה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. לא מבחינת התנשאות או משהו. יש לי יכולת של הרבה אנשים אין, של קליטה מהירה וחשיבה מתמטית, ואני מנצלת את זה כמה שיותר. אני מאוד מתקדמת בדברים שמעניינים אותי. לדוגמא מתמטיקה: אני רואה תרגיל שאני לא מבינה? אני בודקת מה התשובה, ואז לומדת את הדרך. לפי הדרך אני רואה את הטכניקה, ואז אני אזכור אותה בקלות ואדע להבחין כשצריך או אפשר להשתמש בה. אני גם ממש טובה בלמידה עצמית, אני קולטת ככה ממש טוב חומר.
וכן, אני לא מתביישת לומר, אני רואה את עצמי כטובה יותר מהרבה אנשים. לא מכולם, ואני לא אומרת שזה יגרום לי לזלזל בהם או משהו, זאת הדעה הפרטית שלי ואני לא עומדת לצרוח אותה לאנשים בפרצוף. להפך, אני אוהבת כשאנשים מבקשים ממני עזרה, ואני לא מתביישת לבקש מהם עזרה, ולא משנה מה הפרשי הרמות, אם הם טובים יותר או פחות וכמה.
אני לא אמנע מלהתחבר עם מישהו רק כי הוא 3 יחידות מתמטיקה, ולא אמנע מלהתחבר עם מישהו שיש לו כבר תואר ושהוא בגילי (וכן, יש כאלו) וכבר סיים בית ספר.
מצד שני, יש ליכולות האלו גם חסרונות.
קשה לי עם דברים 'נחשבים לאנשים אחרים כקלים. זה מאוד מוזר לי אישית, כי כולם אומרים שזה קל, ואני מסתבכת תמיד. כל מיני מקצועות כמו היסטוריה או תנך, שהרוב זה לשנן, אני לא יודעת להתמודד עם זה. יש לי גם בעיה עם השאלות האלו שהתשובה מובנת מאליה, כי אני תמיד פונה לאתגרים ולא למה שבא לי בקלות, ואז בשאלות האלו אני נתקעת כי אני מחפשת קאץ' שלא קיים שם.
יש לי גם בעיה עם התחברות לאנשים. אני נראית חברותית מבחוץ, אבל זה קשה לי. יש לי אייקיו שנחשב גבוה, 139, והוא משפיע על זה. קשה לי להבין התנהגות נורמלית של בני נוער, גם אם למבט חיצוני אני נראית כאילו אני נערה ממוצעת. לבני נוער "נורמליים" (אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת, אבל היא הכי מתאימה פה כרגע) קל להבין את זה, הם אפילו לא מנסים כי זה טבעי אצלם כנראה, אבל הטבע שלי זה לנסות להבין ואני לא מבינה, לא ככה חונכתי.

אני רואה את עצמי מעל אנשים אחרים כי אני מבינה דברים שהרבה בני נוער בגילי לא מבינים, למרות החסרונות של היכולות שלי, כי אפשר להתגבר עליהם עם קצת מאמץ. אני מודעת לזה, הרבה מבוגרים גם אמרו לי את זה. פעם חשבתי שזה עניין נורמלי ושכולם כאלו, אבל בשנה האחרונה התחלתי לשים לב שלא בשביל כולם ציון 75 זה אכזבה עצמית טהורה, וש85 זה נקרא שלא התאמצתי מספיק. לא הייתי חושבת אפילו על האפשרות להיכשל במבחן. לא כולם מבינים את מה שעומדים ללמד לפני שמלמדים אותו, כי הם הסיקו מה אמורים ללמוד לפי היגיון של איך אפשר לשחק עם הנתונים שהביאו לנו. לא כולם יודעים ללמוד באופן עצמאי בלי מורה. לא כולם קולטים בקלות חומר. לא כולם יכולים לעבור את אותם המבחנים שאני עברתי, ובאמת עברתי מבחנים קשים.

אבל אני *לא* אזלזל באנשים רק כי אני חושבת שאני מעליהם. ממש לא. אני לא אדם כזה.
זה שאני מרגישה ככה, לא אומר שאני בהכרח רוצה להקרין את זה לסביבה, ולמדתי איך להקרין מה שאני רוצה להקרין, ולהימנע מלהקרין דברים שליליים.
אני לא מתכוונת לזלזל באף אחד, מכל אחד אפשר ללמוד, לכל אחד יש יכולות שונות, וצריך לרכוש כבוד לכל אחד. להעריך כל אחד.
אני לא עומדת לזלזל במישהו, כי לא רק שזה יכול להתנקם בי בעתיד, זה גם יפגע בו, ויפגע בי.

אז לא, אני לא מתנשאת.
לא, אני לא מזלזלת.
כן, אני כן מודעת ליתרונות שלי.
כן, אני מודעת לחסרונות שלי, ומנסה לתקן אותם.
אני בן אדם כמו כולם, ואני מודעת לזה.
כל עוד אני לא מתנשאת כל שנייה ומזלזלת, זה לא מזיק לאף אחד שאני חושבת ככה.
אתם לא חושבים?

אז כן, זה טוב, פשוט לפעמים עדיף לשמור אותה בלב, וצריך לדעת מתי להצטנע.
הפעם בחרתי לרשום בדיוק מה שאני חושבת על עצמי בלי להצטנע, ולא לשמור בלב.
ומתערבת אתכם שאקבל פי לפחות מינוס אחד על זה.
זה רק מוכיח את הטענה שלי, לא משנה אם מה שכתבתי פה באמת נכון על עצמי.

שואל השאלה:
תודה!