מאז שההורים שלי גילו שאני בדיכאון הם מתייחסים אליי כאלו אני עשוייה מזכוכית ואני עלולה להישבר,

גם אצלי זה היה ככה
אחרי האבחון וההתקפי חרדה שלי זה היה ככה בדיוק
פשוט דיברתי איתם על זה ואמרתי שאני לא צריכה שיתייחסו אלי כמו אל מוגבלת

אני יכולה להבין אותך, בגלל זה אני מפחדת שההורים שלי יגלו שאני בדיכאון..
אבל כשאני חושבת על זה הם בתכלס עושים את זה מתוך דאגה ורצון טוב, אבל מובן לי שזה לא נעים כשזה כבר יותר מידי...
אין דרך טובה יותר בעיניי מאשר פשוט להגיד להם "תודה על הדאגה ובלה בלה בלה אבל זה מעיק עלי כי זה כבר יותר מידי. אני לא עד כדי כך שבירית ואני מסתדרת."