איך להתגבר על התחושה הנוראית הזאת?

אוי כמה שקשה לי לא לחשוב עלייך.
לא לבדוק אותך.. לא להיזכר בדברים שאמרת, הדרך שנגעת, נפשית ופיזית.
כמה שזה גורם לי להרגיש פתטית, כשאני נכנעת להתנגדות הזאת.
אתה מביס אותי.
אתה הכאב והשמחה ביחד.
אתה הדבר שהכי משמח ומעציב אותי בו זמנית.
אני עם כל מה שעברתי הייתי זקוקה למישהו שיחבק אותי. פשוט יחבק אותי.
ישמע אותי, וסתם שיהיה לנוכחות לידי.
כי הלבד הזה, הנורא הזה, הורס כל דבר שקיים בתוכי.
אני כולי שטופה ב לבד.
ואתה אתה הצלחת להפחית טיפה את הלבד.
השיחה איתך
ביום יום הייתה מקלה עליי למשך כל הלילה.
החיבוק שלך היה מחזיק אותי שבועות שלמים.
החיוך שלך היה שומר על שלי.
וזה עצוב כי אני לא מצליחה להשיג זאת בכוחות עצמי.
אני צריכה מישהו.
שיהיה איתי, יחבק אותי.
כי הכאב שקיים בי הוא אינסופי. הלבד שקיים בי הוא עמוק כל כך.
שבשביל להרגיש טיפת אור בין כל החושך הזה שבי אני צריכה מישהו שיאיר, לא מבקשת פרוזקטורים של איצטדניונים בין לאומיים,
אלא אפילו פנס קטן, יכול לסלק את התהום החשוך שבתוכי.
והטיפת האור הקטנה הזאת,מגלה בי כוח אינסופי שמכפיל את האור אלפיים.
אז אחרי הרבה זמן בחושך
לקבל את הטיפת אור הזו...
התחושה הכי ממכרת בעולם.
איך אפשר להשאר בלי אור???? אין בי אור.
איך להפסיק לחפש את המקום החם הזה שהיה לי אצלך?
איך להפסיק לנדוד במחשבות שלי אלייך?
איך להפסיק להרגיש כל כך ריקה?
את כל הכאב הגעגוע ????