קטע כתיבה קצר - אשמח לביקורת :)

-"את זוכרת אותי בכלל?"
היא שאלה ובראשי אמרתי: "אני זוכרת את היום הראשון שפגשתי אותך, את החיוך הקטן והידידותי, את השיער השטני שלך, האסוף לצמה קצרה, את העיניים הסקרניות. אני זוכרת איך ממש רציתי לפגוש אותך שוב.
אני זוכרת עד כמה שינית אותי. לימדת אותי איך לתקשר עם בן-אדם שפוגשים לראשונה. לימדת אותי לנגן יצירה קצרה על פסנתר, יצירה שמעולם לא יצא לי ללמוד עד הסוף.
אני זוכרת את הפעם ההיא שסיפרת לי למה הגעת לשם. את ציירת את היקום על היד שלי בעט שחור ודק. את כהרגלך סיפרת על שטויות שקרו לך פעם, עד שבמקרה התחלת לספר על שקרה לך במקום הקודם, ומדוע הגעת לפה. ראיתי בעיניים שלך שקשה לך לדבר על זה, אבל המשכת. אני הקשבתי בזהירות, וכשראיתי שאת מתקשה להמשיך, סיפרתי לך בדיחה שהצלחתי לקשר, כדי להרגיע אותך, לראות אותך מחייכת. את חייכת, ואני שמחתי.
אני גם זוכרת את היום ההוא. אותו היום שהרגשתי כמו הרס מהלך, את אמרת לי להחזיק, שהכל בסדר וששום דבר לא קרה. ואני, אני התעלמתי. בקול רועד אמרתי שהכל בסדר, שאני רק לרגע אלך לנקות את ידי מכל ההרס שגרמתי. הלכתי מהר, הרגשתי את הדמעות גואות בעיניי. את באת אחריי, סירבת לשחרר. שטפתי את ידיי, ממשיכה לדמוע בלי בכי ולומר 'הכל בסדר'. מיד אחרי את עשית משהו שאף אחד לא עשה שנים, את חיבקת אותי. את המשכת לומר שאני בסדר, סיפרת לי בדיחות כדי להקל עליי. על כן אני מודה לך, על ההתעקשות שלך לעזור לי.
אני גם זוכרת את היום האחרון שבו ראינו אחת את השנייה. יצא לנו לדבר באותו היום, אבל לא מספיק. אני הייתי בשיחה חשובה, ואז את נכנסת לחדר, 'מתנצלת על ההפרעה, אבל אני חייבת ללכת ואני רציתי לומר להתראות'. מתוך ההפתעה לא הספקתי לקום, הזדרזת לחבק אותי. התחבקנו כעשר שניות, חיוך אחרון ולהתראות. לא התראינו מאז. שבוע לאחר מכן חגגת יום הולדת, וזה היה התירוץ שלי לומר לך כמה את מדהימה. שלחתי לך הודעה, ובה סיפרתי לך כמה את מיוחדת, יפה וחכמה, גם אם לפעמים את לא חושבת כך. לא דיברנו בכלל מאז. עד כמה חודשים מאז לא עבר יום שבו לא תהיתי מה שלומך."

- "את זוכרת אותי בכלל?"
היא שאלה ואמרתי: "יכול להיות. קרן, נכון?"