מה אתם חושבים על מה שכתבתי?

כן, כזאת אני

אני דוחפת דלתות גם כשכתוב במפורש למשוך,

אני צוחקת יותר שאני מנסה להסביר למה אני צוחקת,

אני נכנסת לחדר ושוכחת למה נכנסתי,

אני מסתירה את הכאב מחלק מהאנשים,

אני אומרת שזה סיפור ארוך גם כשזה לא,

אני בוכה גם מהדברים הכי קטנים,

ואכפת לי מאנשים שלא אכפת להם ממני,

לפעמים אני נכשלת,

כי חלק מהחיים זה ליפול ולדעת שצריך לקום בחזרה,

ולפעמים אני דואגת לעצמי, ולא כי אני אגואיסטית,

אלא כי ככה העולם עובד,

לא השתניתי, פשוט התחלתי להתייחס לאנשים כמו שמגיע להם,

אני לא חושבת יותר מידי,

כי בעולם הזה חיים רק פעם אחת,

אני הולכת אחרי הלב שלי,

ואני עושה טעויות,

כי לא נולדתי לזייף שלמות,

אבל אני עדיין שלמה עם עצמי,

ומי שלא מסוגל להתמודד עם החסרונות שלי,

בטח ובטח לא שווה את היתרונות שלי.