אני שואלת שוב.. כי לא היו תשובות

עברתי המון דברים בחיים שלי , חוויתי בריונות בכיתה ז-ח מאוד קשה , כולם היו צוחקים עלי ובמשך שנתיים הייתי שומעת כמה אני מכוערת וההרגשה מהסביבה הייתה ברצפה.
הייתי מבריזה מהלימודים , חסרת חשק ללמוד , מלאה (עד היום) ופשוט נטולת בטחון עצמי.
השנה הזאת (כיתה י) לקחתי את עצמי בידיים והגעתי בכוחות עצמי מממוצע 52 לממוצע 93 , עדיין ההערכה העצמית שלי מאוד נמוכה. אני לא מאמינה בעצמי , הקולות של הילדים מלפני שנתיים שאמרו לי כמה שלא אצליח וכמה שאני לא שווה עדיין חוזרים ומהדהדים בראשי.
אני טיפוס מאוד מופנם כך הלכתי בגלל הבריונות ,
לא מנסה להתחבר לאנשים.
למרות שכבר עכשיו אני בכיתה אחרת , הרחק מהילדים שירדו עלי , ואני עם ילדים חדשים עכשיו , שלא ממש מכירים את הבריונות שעברתי.
אני עדיין מרגישה שכולם שונאים אותי , ואף אחד לא ירצה להיות בחברתי.
אנשים התחילו להתקרב אלי מאז שהפכתי לטובה בלימודים ונחמדה לסביבה , אבל אני עדיין חושדת בכולם ולא מאמינה שמישהו אשכרה ירצה להיות איתי.
שלא נדבר על בנים , התפחה אצלי תפיסה שאני לא ראויה לקבל חבר אוהב ותומך וזו הסיבה שלא היה לי אף פעם חבר , שחוויתי את הבריונות הציעו לי לשתות ולעשן אך סרבתי ועמדתי על העקרונות שלי ועד היום אני לא שתיתי ולא מעשנת.
יש לי קראש על מישהו , ואני רוצה להתחבר אך המיון הזה עדיין קיים בי.
זה הגיוני? מה עלי לעשות? אני לא מצליח להשתחרר מהכבלים , אני בטוחה שכולם שונאים אותי.
למה זה ככה?
ודרך אגב ניסיתי המון טיפולים פסיכולוגיים , הם רק החמירו את המצב.