למה אנשים מתייחסים לחיים כדבר כזה חרא?

שואל השאלה:
אני לא מבינה למה ואיך.
למה אנשים מוותרים, איך הגענו למצב הזה.
הגענו למצב שאנשים מוותרים על החיים. החיים, שזו מתנה כל כך גדולה שבכלל לא אפשרי לעכל.
לא עובר יום שבו אני לא חושבת לעצמי "מה אם לא היתה לי את המתנה הזאת? מה אז? כל מה שמסביבי כל כך מדהים, עצם הקיום שלי בעצמו מדהים. מה הייתי עושה אם זה לא היה ככה?".
איך אנשים מוכנים לוותר על זה? איך?
לוותר על כל המציאות הבלתי נתפסת הזאת?
תראו איזה עולם מדהים יש לנו. איזו התקדמות האנושות עשתה.
חשבתם פעם כמה היכולת שלנו לתקשר היא כשלעצמה מדהימה? איך למילים יש משמעות וצורות אמירה שונות משהו את משמעות המילה?
קראתם פעם על אנשים חרשים או קראתם עליהם? על צורות התקשורת שלהם? כשאתה שומע על אנשים כאלו, אתה מבין כמה יכולת התקשורת שלנו מדהימה. וככה עם כל אדם שיש לו "מוגבלות" חושית אחרת. עיוור, אילם, תתרן וכו'.
לדעתי זה מדהים. פשוט מדהים.
וחשבתם פעם על קריאה? איך המוח שלנו יכול לתרגם צורות פשוטות לצלילים ומשם לחפצים ולרגשות ולעולם ומלואו? לקשר בין חוש הראייה לחוש השמיעה, ומשם לכל החושים גם יחד. זה פשוט מדהים.
והשכל האנושי, דימיון האנושי. אין דבר שאני לא מופתעת ממנו כל פעם מחדש כמו האומנות והאמנות שלנו.

ואני נשמעת מאוד תמימה כרגע. כמו ילדה שתמיד היה לה הכל, תמיד ראתה את העולם בצבעים עליזים ולא חוותה סבל.
נכון?
אני לא.
לא נפגשתי עם משפחה מורחבת כבר כמה שנים, המצב הכלכלי באמת לא מזהיר ואז או שאני רואה את ההורים רק בשעות הערב (וגם אז, אבא במחשב לרוב ואמא מבשלת, ואז או שאני מבלה עם אחד מהם או שאני עסוקה בעניינים שלי), או שהם חוזרים מוקדם ואז זה לא סימן טוב מבחינה כלכלית.
מבחינה חברתית, אין מאיפה להתחיל.
אני עם אנשים שעושים לי רע כשאני בחברתם. הם פשוט גרמו לי לבכות באמצע שיעור והתעלמו ממני לחלוטין אחר-כך. הם צוחקים עלי ולא לוקחים אותי ברצינות.
קשה לומר שיש לי חברים טובים וקרובים.
וזה עוד חלק מזערי מהחיים שלי. כל כך מזערי. זה אפילו לא הדברים הרציניים.
אבל בכל זאת, למה?
למה החיים כאלו חרא, שאתם מגיעים למצב שאתם בוחרים לא יהיו פה יותר?

פעם ניסיתם להסתכל על העולם ולומר "וואו, כשחושבים על זה, המציאות מדהימה ובלתי נתפסת"?
פעם הסתכלתם על חבורת אנשים וחשבתם לעצמכם "לכל אחד מהם יש כנראה אישיות מדהימה וחיים שלמים עם הצרות וההנאות שלו, ויכול להיות שאם הייתי עושה בחירות אחרות בחיים הייתי חלק מהחברה הזאת"?

אני מסכימה, החיים קשים.
יש המון מכשולים שצריך להתמודד איתם.
אבל לומר שהם חרא? להשוות אותם לגוש פסולת מיותר ומסריח שהגוף שלנו לא צריך? למשהו שצריך להוציא ולהיפתר ממנו? איי פעם חשבתם על משמעות ההשוואה הזאת בכלל?

מה עם אושר ועצב? רק היום ראיתי בספר שאני קוראת על חפץ קסום כלשהו, שכביכול מוציא ממך את האני האמיתי שלך. את כל התכונות השליליות שלך, ומקרין אותן גם כלפי חוץ. מעלים את כל התכונות החיוביות. וחשבתי לעצמי, "למה שזה יהיה האני האמיתי שלנו? למה לא כל התכונות החיוביות? בסדר, חפץ מקולל מרושע, אבל למה ככה בחרו להגדיר אותו, כאני האמיתי?".
אנשים מחפשים סיבה להיות שמחים. אנשים לפעמים מדוכאים בלי סיבה. למה לא להפך?
למה לא פתאום לחייך כמו מטומטמים בלי סיבה ולצחוק?
למה כן פתאום נופל לאנשים מצב הרוח?
לא נמאס לכם לפעמים להיות ככה מדוכאים? קומו ותעשו משהו. כל דבר. תתחילו לרוץ, לצרוח. תתחילו לצייר או לכתוב. תהיו פעילים, תמקדו את המחשבה במשהו אחד.
תתחילו לשיר, לרקוד.
תתחילו לעשות משהו, תפעילו את האנדרנלין בגוף ופשוט תהנו.
תחליטו "עכשיו אני רוצה שיהיה לי כיף ולשמוח", בלי קשר לשום דבר שקרה.
גם אם האדם הקרוב ביותר אליכם מת, גם אם עושים עליכם שיימינג בלי שום סיבה, גם אם רע לכם החיים קשים ונוראיים, והם יכולים להיות כאלו.
אבל זה לא אומר שאסור לשמוח. שאסור להיות חיוביים.
כשתמותו, מה תעדיפו - שהקרובים ללבכם יבכו ויכנסו לדיכאון, או שימשיכו הלאה חיוביים ויזכרו אתכם לטובה?
אני הייתי בוחרת בשני.
אני הייתי רוצה לרשום בצוואה שלי שהמשפחה שלי תלך להנות באיזשהו מקום כדי לזכור אותי. לא שיבכו עלי וישבו בחדר חשוך מכונסים בתוך עצמם, לא רוצים לצאת מהמיטה.
שיבכו בזמן שהם נהנים, ויבינו שהחיים ממשיכים, וצריך להמשיך להיות חיוביים.

אז למה החיים הם חרא?
למה צריך סיבה כדי לשמוח?
למה לא להמשיך להילחם? אלו רק מכשולים, פשוט תעקפו אותם. יש כל כך הרבה דרכים איך.
מעליהם, מתחתיהם, מסביבם, דרכם... כל כך הרבה דרכים.
זה רק מכשול, ותמיד יהיו עוד. אבל מה שחשוב הוא מה שביניהם. ההנאה בלמצוא את הדרך לעבור אותם, האושר והסיפוק מלהצליח וההנאות הקטנות שבדרך למכשול הבא.


אז למה?

הכתיבה שלך מקסימה אבל תקועה עם הראש עמוק באדמה כמו רובינו.
את מסתכלת על המציאות והבעיות שלה והפתרונות לכך.
אבל יש אנשים שמרימים את הראש מסתכלים ומנסים להבין למה צריך להתמודד אם בסוף אנחנו רק נזדקן ונמות.
וזו הדילמה האמיתית. האם לתקוע את הראש באדמה וליהנות ממה שיש או לא.

אני ממליץ לך לראות סרט ישן שנקרא המטריקס.
תסתכלי טוב טוב על הסצינה בה הגיבור צריך לבחור בין הגלולה הכחולה לאדומה.
זו הדילמה של כולנו.

שואל השאלה:
למה שלא נהנה ממה שיש? אם יש לנו הזדמנות אז למה לא?
מה זה משנה מה שיקרה אחר כך?
יש לנו הזדמנות.

כשאת אומרת מה זה משנה זה אומר שאת מעדיפה לא להבין את המציאות בכלל אלא לזרום איתה.
אז תיהני לך ממה שיש אבל הגישה הזו תמנע ממך להבין אי פעם את האנשים שחושבים שהחיים הם חרא.
אם את רוצה להבין את זה אז את צריכה להבין שיש אנשים שמנסים לראות קדימה ולא רק להתמקד בהווה ובחוויה של כאן ועכשיו.

שואל השאלה:
טוב ברור שגם לחשוב קדימה זה חשוב, פשוט לא עד כדי כך קדימה.
לחשוב שזה לא משנה כי גם ככה מתים לדעתי זאת חשיבה שמרעילה אותך וגורמת לך לוותר.
אני רוצה למות מסופקת, לחוות כמה שיותר.

בסדר גמור.
את מעדיפה לחיות בסוג של אשליה. אבל זה בסדר גמור כי אין לנו ברירה אחרת.
עדיף לחיות באשליה כמו שאת מציעה ואז ליהנות ממה שיש לחיים להציע לנו.
אבל אני מניח שעכשיו קיבלת תשובה לשאלה למה אנשים מתייחסים לחיים כאל חרא.

אנשים מתייחסים לחיים כחרא כי זה קל. הרבה יותר קשה להתמקד בדברים הטובים ולנסות להשתפר. זה נורא קל לומר "זה לא יעבוד" ולוותר.

שואל השאלה:
חחח יפה שנזכרת לענות xd
תודה :) לא ציפיתי שעוד יענו על זה :)