אני לא הולכת לבית ספר ולא יוצאת מהבית כבר חצי שנה וכולם חושבים שאני בדיכאון, זה מעצבן.

גם אני ככה ואי

אין לך כוח למה? ללמוד? מבחנים? אולי את צריכה להראות להם שאין לך באמת דיכאון בזה שתלכי ואז הם יעזבו אותך

דואגים לך מה את רוצה לפחות מתעניינים בך.. שמחה לשמוע שאת לפחות לא בדכאון. רק אל תהרסי על עצמך תחיים בגישה הזאת ואני לא מדברת על בגרויות והחרטא האלה

מה את עושה כל היום בלי שגרה? ואת יודעת זה די נדיר שמישהי לא באה לבית ספר חצי שנה אז די סביר שהם יחשבו דבר כזה..

את כאילו מרגישה שבאלך לברוח מכולם?

שואל השאלה:
סהכ מרגישה שאין לי כוח לאנשים אז אני לא יוצאת

שאלה את מופנמת שאוהבת להתבודד? לא בא לך ללמוד או להיות עם אנשים? את מרגישה שאת זקוקה לשקט נפשי?

שואל השאלה:
אני אדם מופנם ואני לא משקרת אני באמת באמת אוהבת להיות לבד

אני גם כמוך לפעמים, ואני גם אוהבת את הלבד, אני יכולה להזדהות אותך בזה וכל מי שפה שהוא כזה מבין את זה, אני חושבת שאין ברירה אלא ללכת לבית ספר שכולם יהיו בשקט ואז יבינו שאת לא בדיכאון, כן אני יודעת, זה מבאס להיות עם אנשים שאת לא טיפוס שאוהב להיות בחברה, שאת מעדיפה את השקט והלבד, לחשוב ולהרהר במקום שאנשים מסיומים יפריעו לך ויכנסו לך באמצע החשיבה וכל זה, אני איכשהו עוברת את זה רוב הזמן, אני יודעת שזה מעצבן, גם אותי זה מרגיז שאני לא יכולה להיות עם עצמי בלי שמישהו יפריע לי להיות עם המחשבות שלי ולחשוב. אבל אין ברירה וצריך להראות לכולם שאת בסדר ולא "בדיכאון " ככה זה, התרגלו לחשוב שמי שקט ובודד הוא אדם עצוב, זה לא ככה, פשוט יש כאלה שאוהבים את להיות לבדם מסיבות טובות, לא כולם אוהבים להיות בחברה וברעש, פשוט אוהבים שקט ולחשוב, ולהיות עם עצמם. אני אף פעם לא הרגשתי בנוח עם אנשים זרים, עם המשפחה כן, אבל במקומות זרים אני פשוט שותקת כי אני כזו מופנמת, לא מסוגלת להתחבר או לדבר, גם שאין לי על מה ורצון לדבר, אם הייתי מוחצת הייתי אומרת את כל מה שאני מרגישה וחושבת, אבל אני לא רוצה, את יכולה להיות בבית ספר ולמצוא לך מקום שקט לעצמך, יש ספרייה או גינה או מקום כלשהו שמתאים לך להיות בו עם עצמך ומחשבות שלך, בלי שאנשים יפריעו לך, ואל תקשיבי לאנשים שחושבים עליך דעות לא נכונות, את בסדר סה"כ, זה בסדר להתבודד קצת עם עצמך ולחשוב, זה נותן ממש זמן להרהר ולהבין דברים ולדמיין בלי שיפריעו לך באמצע ולהפסיק את הקו החשיבה שלך, אז אני אתך.

אנשים חושבים שאת ב"דיכאון " כי הם רואים אותך לבד או שאת לא הולכת ללמוד כבר חצי שנה אז הם מניחים שזה " דיכאון" או שאת " עצובה" הם פשוט לא מבינים שקשה לך להיות עם חברה של הרבה אנשים ורעש בגלל שאת לא טיפוס כזה שאוהב להיות בחברה ולדבר, ולמרות שאת כן יכולה לדבר מרצון שלך בלבד אם את רוצה, אז את תדברי, אבל את לא מרגישה חיוב לדבר כי את לא רוצה ולא בא לך, ופשוט מרגישה מנותקת מחברה כי את עם המחשבות שלך ועולם משלך, ואת לא מרגישה נוח עם אנשים כאלה, כי את אוהבת להיות לבדך, ולחשוב ולדמיין, וכל הרעש הזה מפריע לך ומעצבן אותך, שאת רוצה לברוח מזה ולהיות במקום שקט, אם אני צודקת בתיאור הזה, כל מופנם משתעמם שהוא נמצא במקום שיש בו הרבה אנשים שהוא לא מתחבר אליהם, לרוע המזל נוצרה התפיסה הזו שכל מי לבדו הוא עצוב או בדיכאון, זה נכון רוב המקרים, רק שלאדם יש באמת דיכאון או שהוא באמת עצוב, אבל לא תמיד נכון שמדובר במופנם, יצא לי לבדוק את זה כמה פעמים באינטרנט בשביל להבין את נקודת המבט של המופנמים המתבודדים ואז גילתי שאולי אני כזו גם, זה מעניין, זה מתאר מופנמים ומסביר את מי שהם באמת, הם חברותיים שהם רוצים, זאת אומרת, הם לא צריכים הרבה חברים, רק קצת, הבדידות עושה להם טוב מאשר להיות בקבוצות גדולות, רעש ומסיבות לא משהו מתאים בשבילם, הם שקטים ומתבודדים, אבל יש בהם כל כך הרבה, הרבה עולמות טמונים בתוכם, לרוע המזל יצאה דעה קדומה עליהם בגלל שנוהג אז לחשוב שבדידות זה רע, נראה לי שגם אני חשבתי ככה אז אבל הבנתי שזה לא דבר רע להיות שונה מאחרים, סה"כ, אתה אדם טוב וחכם ונבון, זה לא שאם אתה מופנם ואתה אוהב להיות לבדך, זה רע, אתה חושב לעצמך דברים, מהרהר, מדמיין, שואל את עצמך משהו, יש מלא יתרונות בזה, גם אולי חסרונות, לדעתי את בסדר גמור.