אני רק רוצה לפרוק..

לפעמים מבאס אותי שאף אחד לא מקשיב לי וגם אם מקשיבים זה בזלזול נמאס לי להמשיך להילחם נמאס לי כל בוקר לקום להסתכל בראי ולבכות ולהגיד עד כמה שאני מגעילה עד כמה שהביטחון שלי פשוט בריצפה. שאני כלומניקית.. מבחינת אחרים. לפעמים אני גם שואלת את עצמי בשביל מה כל זה קיים? למה יש אנשים שאוהבים לעשות את החיים כל כך אומללים? וללא סיבה ולא משנה כמה אני מנסה להעלות את עצמי כלפי מעלה מורידים אותי למטה וזה גורם לי לחשוב אולי אני זו הבעיה.. אני מדביקה חיוך כל כל מזוייף שנמאס לי ממנו כי אני יודעת שאחרי כל זה אני פשוט פורצת בבכי לפעמים אני שואלת למה אני עדיין חייה? עם גופי מלא בחתכים, מלא בצלקות..
שאם כדאי לי להמשיך? או כדאי להעלם. אין לי כוח להילחם כל מה שאני רק רוצה זה להיות באמת מאושרת.. אבל אני ריקה , אני חלשת אופי נמאס לי לשבת במקלחת.. כשהמיים זורמים ואני פשוט עם סכין חותכת.. ומסתכלת על איך שהדם נשתף.. אני שונאת את עצמי על זה
ואני כבר לא יודעת מה לעשות.. אני באמת כזאת מגעילה? שכולם מעדיפים להתעלל בה? ולשנוא אותה לחינם? להשפיל אותה ללא סיבה.. לחוות בריונות , גם ברשת.. גם במציאות עצמה עד כמה אפשר ולמה? רק בגלל שבן אדם שונה?
ואני יודעת שאי אפשר להפסיק את זה והלוואי וכן היתה אפשרות..
זה מדכא בכל יום לקום בבוקר ולזייף חיוך..