איך אתם מתמודדים עם העובדה שכשאתם הולכים לבית ספר

אמנם שזה עצוב לי וכואב לי ושורף בתוך הנשמה, אני חייבת לעשות זאת.

כמו שאת מתמודדת עכשיו שברגע ששאלת את זה מישהו כנראה מת, מה זה השאלה המפגרת הזאת.
אין לנו מה לעשות בקשר לחולי סרטן ואני מצטערת אבל עם כל הכאב אני לא חושבת עליהם כל היום שלי זה כן עצוב שהם מתים מזה ומתמודדים בזה אבל עצם זה שתשאלי את השאלה הזאת לא ישנה דבר. וגם אם לא תלכי לבית ספר או אם תחשבי עליהם כל הזמן זה לא ישנה דבר.

ואתם יכולים לעשות כמה מינוסים שאתם רוצים.

זה כמו שאלפי אנשים מתים ברגע שמישהו קורא את זה- כן אנשים מתים, אנשים חולים, לאנשים יש חיים רעים- אבל מה אני יכולה לעשות? לתרום להם כסף כשגם ככה אין לי יותר מדי? ללכת לכל בית חולים בעולם ולבקר את הילדים ולשחק איתם? זה ההבדל הגדול בין להיות דואג וחכם לבין סתם מחשבה רגעית שצצה ואין לה באמת משמעות- כמו לומר- אתם יודעים שיש אנשים שגוועים ברעב בזה הרגע? זה חסר טעם כי - ברור! למי אין 1,000,000,000,000,000,000,000,000 דולר בבנק ויקנה בזה ארוחות חמות ל3 מיליארד אנשים להמשך החיים

שלכל אחד יש את החיים שנגזרו עליו? זה כמו שכל רגע שנולד תינוק מישהו מת. אי אפשר לחיות בצורה כזאת ולחשוב על זה ככה.

מכבד נורא את החולי סרטן ומעריץ אותם אבל זה לא סיבה לא ללכת לבית ספר..

אין מה לעשות.. זה העולם שאנחנו חיים בו ואין לנו דרך לשנות זאת

להגיד לך את האמת ברוב רובם של הימים אני לא כמה בבוקר וחושבת על הילדים שבבתי חולים, אז לא כואב לי ולא שורף בלי בלב ולא כלום
אבל כשאני כן חושבת על זה ולאחרונה זה יותר כי המחויבות שלי בביח אז כן זה מבאס והם גיבורים ועוברים את זה כמו גדולים ולבכות עליהם לא יעזור ולא נעים לא לי וגם להם לא יהיה