אני נפרדת מהפסיכולוגית שלי ואני מכינה לה מתנה של דברים שאני כותבת, לכתוב גם את זה?

הרבה אנשים שואלים אותי,
"איך את מגדירה את עצמך?"
אחרי שהם יודעים שבאתי מבית חרדי-דתי
עם הרגלים שכתובים בתורה.
משהו שאני לא ממש מקיימת.
זה צובט לי בלב השאלה הזאת.
כי אולי אני אף פעם לא אדע לענות עליה בלב שלם.
אז בינתיים אני אומרת שאני לא מגדירה את עצמי ואני פשוט חיה,עם חיוך וציחקוק מזוייף שמוסיף לכל ההצגה הזאת.
ותמיד יש תשובה לזה. ברור שזה תלוי מי השואל. אם הוא חרדי או חילוני.
סבתא נגיד אמרה לי שהיא אף פעם לא חלמה שתהיה לה נכדה כזאת 'שהולכת בדרך הגויים' עם מכנסיים.
הפסיכולוגית אמרה שבטח זה קשה לחיות ככה בין שני עולמות שונים.
ועניתי שאני רגילה לכל העניין הזה כבר מגיל קטן.
החברות התנתקו,אני אף פעם לא אדע את הסיבה המדוייקת.
יצא לי גם לפגוש ברחוב מישהי שהכירה אותי כשהייתי קטנה וחרדית.היא בחנה את כל גופי וזרקה משפט של "וואו איך השתנת"
למדתי להתרגל לתגובות של כולם.
לראות את עצמי במבט אחר,פתוח יותר.
ולשאת את הכאב הזה שניקרא בדידות.
למחול לעצמי על זה שלא שמרתי שבת,או לא נטלתי ידיים ללחם שאכלתי.
למרות שאני מעיזה לחשוב לעצמי שאלוהים צריך להגיד תודה שאני אוכלת.
כי באיזשהו מקום זה כן צובט בלב,
והקול הזה בראש שלי מהדהד בי דיי הרבה,שאולי כשאני אמות אני אכנס לגיהנום בגלל כל העבירות שאני עושה.
ועוד קול בראש שאומר לי שאני בסדר וככה זה טוב.
ואלוהים אוהב את כולם כי הוא ברא אותם ובעצם אלוהים הוא זה שהביא אותי למצב המסובך הזה.
כמו שאמרו לי שהייתי קטנה,
"שאלוהים הוא זה שמכוון הכל"
אני נותנת לעצמי להאמין בזה בשקט רק כדי שאני ארגיש שלווה יותר.
וכן,כבר לא הכי אכפת לי בעולם.
כי אני רק עוד נערה בעולם הגדול הזה שמנסה להיות עצמה.
ואני אחת מתוך מיליארדים של אנשים בעולם.
אז למי לעזאזל אכפת מימני?
בטח לא לאלוהים.
כי אני רק נערה אחת קטנה שלא הולכת לפי דרך המצוות והתורה.
אז לפחות אני אהיה אני בשקט בלי להפריע לאחרים.
אני זוכרת את השבת הראשונה שהרגשתי בשולחן שבת כלכך טוב פתאום,זה היה אצל המשפחה המאחרת, יכולנו לדבר על סרטים ועל אופנה,ושרנו שירים שלא דווקא קשורים לשולחן שבת. והכל היה באווירה כלכך נעימה.עם קידוש וברכה.
וכל אחד פשוט הלך לפי מה שהוא מאמין בו בעיניי זה מדהים.
זה גרם לי נורא להתרגש וכמעט לבכות.
אבל אני עדיין אצטרך לחיות בין שני עולמות.