מה דעתכם על אנשים שמאבחנים את עצמם על פי שאלונים באינטרנט ואז חושבים שהם בדכאון כשהם לא?

אני גם פעם הייתי עושה אל זה ועד היום, זה סתם מעניין אותי לראות מה האינטרנט אומר, גם ככה אין לי משהו טוב יותר לעשות
וגם באופן כללי אני אוהבת שאלוניפ

שהם סוג של מרחמים על עצמם ומתמסכנים

שואל השאלה:
גם לדעתי אנונימית.
די להתמסכנות ולרחמים העצמיים.
עובר עליהם עצב. זה מה שעובר עליהם..
אני עצובה ממש כל שלושה שבועות, כאילו העולם חרב עלי.
אבל אלה החיים.
ואני יודעת שאני יוצרת את המציאות סביבי.

גם אותי זה מעצבן אבל כן אפשר לפעמים לדעת שאתה בדיכאון גם מבלי להתאבחן אצל פסיכולוג. אני נגיד הייתי בדיכאון קשה ולא אובחנתי אבל לא היה קשה להבין שזה היה דיכאון

שאת לא יודעת מה באמת עובר עליהם ושמותר להם להרגיש מדוכאים.
עליהם אני לא חושבת כלום, על אנשים כמוך אני דווקא חושבת שחסרה לכם טיפה רגישות. במקום לעזור את קוראת להם "מגזימים" במילים אחרות.
טבעי להרגיש מדוכאים וכמעט אין מי שלא עובר את זה, את לא מבינה על מה את מדברת כשאת מזלזלת בזה.
אבל יפה שאת מתנשאת, החיים יגיעו גם אלייך (לא שאני מאחלת לך)

גם אני חושבת שרחמים עצמיים זה מפגר אבל את לא יכולה לבוא עם המילים האלה, פשוט לא.

אולי הם מרגישים מדוכאים, אבל זה לא אומר שהם בדיכאון.

שואל השאלה:
מה הקשר מתנשאת? והחיים כבר נמצאים אצלי.
ואני כן מנסה לעזור כמה שאני יכולה.מה לעשות, אני לא יכולה לעזור לכולם. גם לי יש רגעים שבהם אני נשברת ואף פעם לא זלזלתי באף אחד. זו דעתך.

למה לא? אני אשמח לדעת.

קוראים למה שאת מתארת גיל ההתבגרות, וזה נורמלי, כל בני הנוער עוברים שלב של דיכאון בחיים. זה יעבור להם כשהם יתגדלו.
הבעיה שרובם לא יודעים להתמודד עם זה ועושים טעויות שידפקו להם את כל החיים כמו אנורקסיה/חותכים/מתאבדים וכו.

יכול להיות שהם בדיכאון, והם מאבחנים את עצמם בשביל לדעת בוודאות, אני הבחנתי את עצמי עם דברים באינטרנט ואחר כך כשעברתי אבחון אמיתי גילו את אותם דברים.

שואל השאלה:
נכון. זה גיל ההתבגרות. בדיוק.
מצבי רוח זה חלק מגיל ההתבגרות, כמו כאבי גדילה.
ואני בחיים לא אבין אנשים שחותכים :(

אנשים שחותכים שמעו שזה עוזר, יש הרבה מקרים שאנשים לא נהנים לחתוך אבל הם כבר מכורים. כמו עישון לדוגמה.

תקשיבי.
לא צריך פסיכיאטר כדי שילד ידע על עצמו שמשהו אצלו לא בסדר, לפעמים המצב רוח יורד, לפעמים לא מפסיקים לבכות ולא מבינים למה. לפעמים הלימודים חונקים אותך ושום דבר לא הולך, גם אם זה דבר נורמלי צריך לדעת שמדובר ברגש סך הכל. בן אדם לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהוא מדוכא, שהוא טיפה אחר, החיים מורידים אותנו למטה עד שאנחנו מוצאים את הגישה הנכונה להתמודד עם מה שזה גורם לנו להרגיש. ולהתעלות על זה. אני רק אומרת, השאלה שלך יכלה להיות יותר רגישה. אני לא בדיכאון, אבל כן הייתי במשך הרבה מאוד זמן ולמרות שבא לי להגיד לאנשים צאו מזה כבר, אתם יכולים לשלוט בזה- אני פשוט מזכירה לעצמי את הקושי שאדם חווה כשהוא כבר בתוך זה. חוץ מלתת תמיכה אין לך הרבה מה לעשות לדעתי, זהו, לילה טוב

שואל השאלה:
נכון, החיים מורידים אותך למטה כדי שתוכל לעלות למעלה. ולפי מה שאני חושבת אין שום דבר לא בסדר בדכאון חוץ מכך שזו הרגשה נוראית שאני לא מאחלת לאף אחד..
ואני לא אומרת לאנשים-"צאו מזה כבר!"
אני רק מזכירה להם שיש חופש בחירה לעצב את המציאות כמו שהם רוצים. יש לכם כל כך הרבה כוח ולפעמים קשה לתפוס את זה.

שואלת השאלה אני שמחה שעברת את השלב הזה של הדיכאון, והגעת למקום הזה שאת יודעת שהחיים בנויים מעליות וירידות. (ככה זה נשמע בכל אופן).
לדעתי זו הדרך הטובה ביותר להסתכל על החיים ואפשר להגיע למקום הזה רק אחרי שעברת כמה דברים ויצאת מהם.
אבל באמת שאין טעם לנסות לשכנע כי מי שבדיכאון הוא בדיכאון וכלום לא יעזור לו, לא כדורים ולא שום הקסם שבעולם.
זו תקופה כזו, שהכל קשה וחרא אבל זה עובר והם יבינו את זה לבד.
אבל כרגע זה כמו לדבר לקיר.

מסכימה עם חצי משוגעת.
כי בתור אחת עם דיכאון ומאובחן, אני קוראת את התשובות שלך ולא מסכימה. קשה לי להאמין שהכל לטובה ושזה יבנה אותי למרות שאני יודעת שזה נכון. אני עוד לא שם. אז אין טעם להגיד את זה
כשאת בתוך הדיכאון לא רואים את זה ככה