*פריקה* בבקשה תקראו עד הסוף.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה אנחנו עושים כאן. ואני לא מרגישה שאני יכולה להודות למישהו שבזכותו אני קיימת, כי אני רק סובלת וסובלת. אני לא רואה את החיים שלי מסתדרים באף צורה, אני שבורה ומרוסקת ולא יכולה עוד.
(אל תדאגו, לא ברמה של לפגוע בעצמי או לעשות משהו)
וזה כאילו שאנחנו כאן, משאירים חותם, עושים מה שצריך ואת התפקיד שלנו, ואז הולכים מכאן כאילו כלום. משאירים אחרינו נפשות בוכות ואנשים שאוהבים אותנו מאוד. למה זה ככה? ואני יודעת שבטח תגידו שככה זה העולם, וככה הוא עובד וככה הוא מתנהל. אני כבר יודעת את זה, תאמינו לי, אבל אני לא מסוגלת להמשיך לשמור את זה עוד.