אני אובדנית.. ואמא שלי כעסה עליי כשהיא גילתה את זה

ושאלה אותי למה אני לא נורמלית, ואמרה שרק אני ככה
וכואב לי שהיא חושבת ומרגישה ככה וכועסת עליי
כי בסופו של יום היא לא הייתה בשבילי כשהייתי עצובה ובכול ה6 וחצי שנים האלה שבהם כול יום כול היום חשבתי על מוות ועל כמה עדיף בלעדיי,וכול הלילות ללא השינה שביליתי בלבכות ,וכול הפעמים שהרעבתי את עצמי והכרחתי את עצמי לא לאכול בכוח ,או הקאתי במטרה שלא יהיה לי שומן עודף כי מבחינתה אני שמנה, או שחתכתי מרוב שנאה עצמית ורצון להפטר מהכעס והכאב שלי או כול הפעמים שבאמת חשבתי לעשות את זה (אני כבר לא חושבת לעשות את זה..) וכול הבקרים שהעצבנתי על זה שקמתי בבוקר ולא רציתי להתנתק מהמיטה ומהשינה שהייתה הכי קרובה למוות בשבילי ב6 וחצי שנים האלה
כולכך הרבה כאב יש בי ואני מודה ,המחשבות האלה באות כמו גלים שוב ושוב גם בזמן האחרון (שוב,אני לא עושה לעצמי כלום..) ומכות בי ואני פשוט עצובה שזאת המציאות
שבתכלס אין לי באמת אף אחד כי אני כבר לא מסוגלת להגיד לאף אחד מה אני מרגישה או עוברת
בבקשה אל תמחקו ..