אני אשמח לדעת מה אתם חושבים באמת על מה שכתבתי,וכן.זה טיפה ארוך אבל אני יעריך אם תקראו את זה.

היום חשבתי שאני אהיה בסדר,
רציתי להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה.
רציתי להרגיש אהובה,
רציתי להרגיש עוד קצת ילדה.
עוד קצת תמימות,
תמימות של ילדות,לא לדבר על מה שבנות בגילי מדברות.אהבות,סמים,אלכוהול,מסיבות.
זה לא מרגיש לי נוח. זה מרגיש לי אחר.
פשוט לחיות בלי אלף ואחת דאגות.
רציתי להרגיש מוכשרת.
לא להיות לבד.
רציתי לצבוע את השיער לוורוד אבל פחדתי מסטיגמות.
וגם כשהיה לי את האומץ אמרו לי שזה נוראי.
הלכתי ברחוב,
פוחדת להסתכל לאנשים בעיניים.
מה הם יחשבו?
עליי.על כל המראה שלי.
אולי אני משדרת משהו שאני לא?
ושמעתי מוזיקה רועשת שתצרח במקומי.
והרגשתי רע כי אולי זה לא מה שילדה עדינה עושה.
וראיתי בנות יושבות להן במסעדה וצוחקות ביחד.
וחשבתי לעצמי למה אני כלכך לבד.
ולמה העולם הדפוק הזה עובד ככה.
ולמה אני אני.ולמה אני צריכה להרגיש כלכך הרבה דברים רעים בפעם אחת.
ולמה אני לא יכולה פעם אחת להיות באמת מאושרת.
בלי אכזבה,בלי נפילה.
ככה פשוט, כמו שהחיים אמורים להיות.
וחשבתי לעצמי איך אני הולכת לקום מחר בבוקר עם עצבות,בתקווה שיהיה יום טוב מחר.
וחשבתי לעצמי שאולי אני סתם מסתבכת בתוך המוח הדפוק שלי. ואולי זה לא מה שאני מרגישה ואני סתם כותבת.
ואולי אני לא יודעת מה אני,ומה אני רוצה.
ולמה כולם שוכחים ממני ברגע שאני לבד.
ודיי, למה אני צריכה להיות כלכך אחראית על עצמי שאני מרגישה נורא.
והמחשבות של פעם שוב עולות לי לראש.
דימוי גוף,אוכל.
חרא של דבר. כאילו לא חסר לי בעיות.
ופתאום מחלקה סגורה נראת לי כמו פתרון,
ואני אפילו לא ממש יודעת למה.
כי זה נוראי ואולי גם טיפה מוריד עול.
אולי ללכת הכי רחוק שוב ייתן לי חופש.
ואולי גם לא.
ולא. אני לא מרגישה צודקת.
כי אולי החיים יכולים להיות טובים,
אבל אני צריכה להילחם,קצת יותר מידיי.
יותר ממה שאני מסוגלת.
ולהרגיש.
להרגיש כלכך הרבה.
הכל פשוט יותר מידיי בשבילי,אני לא מספיק מוכנה לכלום.
סיטואציות שנראות מגניב בסרטים אבל במציאות באלך למות באותה סיטואציה בדיוק.
כי הכל יותר מידיי.
ואני לא בנויה לזה.
הלוואי והכל ישתנה ויהיה פשוט טוב.
טוב תמים.