תספרו סיפורים עצובים?

דודו פארוק

חח^

סבתא שלי חיה לבד. היא התגרשה, התחתנה שנית ולאחר מכן בעלה נפטר. כל הילדים שלה שונאים אותה, וחיים על חשבונה. הבת שלה נפטרה מסרטן, והיחידה שהייתה איתה זה הכלבה שלה. אבל בגלל דודה שלי, היא גם מתה. ועכשיו היא בדיכאון:
עצוב.

אני עולה ליא'

החיים שלי

^^
זה העציב אותי מאוד:(
מקווה שאתתומכת בה...

העולם

קבלו סיפור עצוב מאוד בארבע מילים.
נגמר לי הפיצה במגש

ועכשיו ברצינות, yup זה העציב רצח... מקווה שאת תומכת בה... :((
למה דווקא לבקש סיפורים עצובים, למה לא שמחים? :)
בואו לא נחזיר את העצב לפרצוף!
בואו נחייך חברימוס!

אח שלי הקטן התאבד לפני שנה בגלל שהוא עבר התעללות פיזית/מינית/מילולית בבית ספר כי הוא יצא מהארון...
ולא עובר יום מבלי שאני בוכה בלילה מרוב געגועים אליו

אנונימי^^
אני כאן בשבילך:(
מצער לשמוע:(((

שסבא שלי שהכי אהבתי נפטר לפני 9 שנים ושסבתא שלי נפטרה שנה שעברה בטו בשבט כמו סבא שזה קטע כי זה עדיין מעניין אותי למה הם ניפטרו באותו חודש וגם אין לי יותר סבים וסבתות משני צדדים של ההורים גם מצד אמא וגם מצד אבא שזה הסבא שסיפרתי והסבתא שסיפרתי הכרתי את הסבתא מצד אמא בתור תינוקת הייתי אז אני לא זוכרת אותה ולא הכרתי את הסבא מצד אמא כי הוא ניפטר ממזמן עוד שלא נולדתי וגם הייתי עצובה קצת שאמא סיפרה לי שהיה לי אמור להיות אחות תאומה איתי בלידה אבל היא ניפטרה בלידה בתוך הבטן היה בין החלטה אם להציל אותי או את התאומה בסוף הצילו אותי ומזה בא השם אור
וגם הייתי עצובה במערכות יחסים שכאילו שברו לי את הלב וגם בגדו ממני וגם הייתי עצובה ביסודי כמה ילדים אמרו עלי דברים מילוליים וגם הציקו לי ועיצבנו אותי רק בגלל המראה שלי הכוונה למלאה וגם לא היה לי ביטחון עצמי זה נהיה לי רק בחטיבה זה נבנה לי הביטחון עצמי עד התיכון (: הא ושחכתי להגיד גם הייתי לא אוכלת ביסודי כי היה לי דיכאון מרוב ההצקות וכול זה וסליחה שזה ארוך אבל פשוט זה עזר לי לשחרר את זה ומהיום אני אדם שונה בטחון עצמי אהבה עצמי כלפי למרות שעושה כושר לפחות זה דרך בריאה מאשר לא לאכול בקיצור שמה פס על כול מה שהיה לי ביסודי

אנונימי. אני כל כך מצטערת בשבילך. מוזמן תמיד לדבר. אני פה

אני מכורה לסמים קלים ואני מרגישה שנדפק לי המוח בגלל זה,
אני מחוקה לגמרי.

פמיניזם.

האנשים בעולם לא הכי חכמים

פעם היה צב. הוא נדרס.

אני ממש מצטערת בשבילך, קשה לעבור.
(אנונימי-האח הקטן)

אבא שלי החליט לנתק איתי קשר לפני שלוש שנים. הוא אמר לי שמבחינתו אני מת. לפני שנה חבר טוב שלי התאבד. הוא מעולם לא נפרד ממני. עד היום אוכלת אותי המחשבה שאולי הייתי לא בסדר. אולי הייתי יכול להציל אותו. כשיצאתי מהארון חבר טוב שלי החליט לנתק איתי קשר. גם זה די ששבר אותי. סבלתי מהתקפי חרדה והפרעות אכילה.
הייתי מרעיב את עצמי. הייתי לוקח אוכל לבית הספר, כדי שאמא שלי לא תחשוד, ואז הייתי זורק אותו לפח.

יחפה זרת שולחן

חבר טוב שלי מת לפני יומיים

כל החיים שלי :(

יש לי עבודה ענקית במתמטיקה (איזה 500 תרגילים קשים שהם רמה מעליי) כי אני נבחנת עליהם בסוף החופש טוףף

פאקינג 14 שנה מכיתה א (גם מהגן זה אופציה) בלי חברות או לפחות חברה אחת נוראמלית אמיתית..

ההורים הביולוגים שלי התעללו בי ואז נטשו אותי (אני לא זוכר את זה אבל הגב והעורף שלי מלאים צלקות וזה מה שסיפרו לי שקרה) ואז אימצו אותי שניי הורים "מדהימים". כשעברתי חרם מכיתה ב' עד תחילת ח' הם לא תמכו בי למרות שסיפרתי להם. הם התעלמו. אחרי זה בכיתה ט' כשיצאתי מהארון כי חשבתי שהם יקבלו אותי... טוב... טעיתי. אבא שלי החליט לצעוק עליי שאני בושה ושהוא לא מבין למה הוא אימץ אותי בכלל והוא היה צריך להשאיר אותי שם ואמא שלי תמכה בו. בנוסף לכך עברתי טון של הטרדות מיניות בגלל שאני גיי ו"לא אכפת לי" כי עם בנות נוגעות בי מה אכפת לי כי אני אוהב בנים ועם בנים נוגעים בי אני אוטומטית אוהב את זה כי אני אוהב בנים והם לא הבינו שזה לא ככה. כל החיים שלי יצרו לי מיליון חרדות ומחלות נפש ועכשיו המצב שלי יותר טוב כי מצאתי אהבה

מגיל קטן אמא שלי הייתה מרביצה לי ומתעללת בי.. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 4 חודשים כי אבא שלי נכנס לכלא וראיתי אותו לראשונה שנה שעברה. אמא שלי נישאה שוב כשהייתי בת 6 והוא גם הרביץ לי.
בכיתה ג עברתי חרם שהתחיל ע"י החברה הכי טובה שלי, היא דחפה אותי לשלולית מול כולם ודרכה עליי. בגיל הזה כבר התחילו לי המחשבות האובדניות..
בכיתה ו עברתי שוב פעם חרם. פה החלטתי לקחת את הסיגריה הראשונה שלי וגם פה זה נגמר. ובסוף השנה עברתי לעיר חדשה.. וחשבתי שיהיה לי בה טוב. אז טעיתי. כיתה ז שוב חרם. כיתה ח התדרדרתי לעישון (שאינו נבע מלחץ חברתי אלא מבחירה אישית). תחילת שנת ט הקראש שלי (לשעבר כמובן) התחיל לרדת עליי ולהשפיל אותי, והתאום שלו התחיל לצעוק לי "זונה, שרמוטה" מול כולם ובעקבות כך באו עליי השמועות. התחלתי לפגוע בעצמי. לאחר זמן מה כשהכל נרגע בחיים שלי, התחברתי עם כמה בני גילי שאת אחד מהם אני מכירה מהיסודי.. התחלתי לשתות, לעשות סמים.. נכנסתי למערכת יחסים שזה כבר דבר טוב. אמא שלי לא ידעה על הסמים אבל על השתייה כן. לא שהייתי שותה בכמויות.. ויום בהיר אחד אני והיא רבנו והיא צעקה עליי "נרקומנית, אלכוהוליסטית, ילדת רחוב, זונה" ומה שהכי פגע בי זה "אני לא אתפלא אם שכבת כבר עם כל מי שאת מכירה". ארזתי את הדברים שלי והלכתי לחברה שלי. שוב. עשינו ישיבה בקטנה ובדרך חזרה רבתי עם חברה שלי והלכתי לבד ונחשו מה.. אותו הקראש המטומטם אנס אותי.. לא יכולתי לסבול את עצמי. פשו שנאתי את עצמי ואת הגוף שלי. חזרתי לפגוע בעצמי. חתכתי את עצמי. שתיתי יותר מדי (הרעלת אלכוהול), כמעט מתתי מסמים, הכנתי לעצמי שייק מדהים (אקונומיקה, אציטון, וחשבתי שיהיה לי טעים עם מי פה..) נכנסתי ויצאת מבתי חולים.. אני מודה לחבר שלי שתמך בי לאורך כל הדרך ולאורך כל התקופה הזו.. אני מודה לו על כך שלא זרק אותי למרות שהיו לו מלא הזדמנויות. שישן לידי כשהייתי באישפוז. שהתפלל לאלוקים כשהייתי בין חיים למוות. ובסופו של דבר עברתי לאבא שלי. כאן טוב לי. אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.. עיר חדשה, אנשים חדשים, תיכון, אבל.. התחלה חדשה. זה כבר טוב לא?
(חפרתי מודה. מבינה אם תדלגו על התגובה הזו)
:(

דפקתי אתמול את הזרת בפינה של השולחן...

אנשים מוכנים לשרוף כלב בשביל תנך /:

^ כן ראיתי את השאלה הזאת זה מזעזע!

האנושות.

יש מצב שלא אדריך שנה הבאה

מגיל 7 עד גיל 11 וחצי עברתי התעללות פיזית ונפשית קשה על ידי אבא שלי שחזר להשתמש בסמים. בגיל 11 הוא תקף אותי מינית ואני לא בטוחה שזה היה חד פעמי, אני די בטוחה שהיו עוד פעמים אבל ימים שלמים נמחקים לי מהזכרון. כל זה בנוסף למעשים מזעזעים ןהתעללות נפשית שביצע אבא שלי באמא שלי ובאחותי. בגיל 11 וחצי עזבנו את הבית, אני אמא ואחןתי למקלט לנשים מוכות.
אני מאובחנת כסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית מורכבת בגלל העבר שלי,בנוסף לדיכאון קליני,הפרעת אכילה בלתי ספציפית והפרעת אישיות גבולית. אובחנתי רק השנה בפוסט טראומה כי במשך שנים הייתי בפנימיה פוסט אשפוזית שלא הכילה אותי. שלא הבינו את המצוקה שממנה באתי. לא הבינו מה הוביל אותי להתנהג בצורה הרסנית כלפי הגוף שלי וכלפי עצמי. הייתי משחיטה את הגוף שלי בכל דרך אפשרית. כל היד שלי מלאה צלקות מפגיעה עצמית, בתקופות מסויימות הייתי מסתובבת עם כובע מרוב שלא הפסקתי לתלוש לעצמי את השיער. התאשפזתי בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה סגורה שבע פעמים. על רקע ניסיונות התאבדות ופגיעה עצמית. העיפו אותי מהפנימיה בתחילת יב עקב ניסיון התאבדות שלא צלח. לא היה להם כח להתמודד איתי. עכשיו אני מאושפזת באשפןז יום בבית חולים אחר ושם אשכרה מכילים את הבעיות שלי. אבל אני עוד מעט משתחררת וזה מאוד קשה

אם דיברת אליי (זאתי שכתבה את התגובה על ההתעללות בבית ועל האשפןז והפנימיה) אני באמת עברתי חיים לא כייפים אבל אני לא רואה את זה כמשהו קשה מכיוון שאני לא מכירה מציאות אחרת

כל החיים שלי מגיל 5 והלאה

אחי הגדול מת עקב זה שהגן עלי מיריה של איזה פסיכופט..אין יום שאני לא מתגעגעת הוא מבקר אותי בחלומות ...ואני בוכה כל לילה ועצוב לי שרק בגלל איזה פסיכופט אין לי את אח שלי ...זה לא פייר החיים לא הוגנים...אני רוצה ללכת איתו! אח שלי אני מתגעגעת הלוואי ותחזור !

אבא של ידיד טוב שלי ניתק איתו קשר אחרי שהוא יצא מהארון

הבן אדם שהיה אמור להיות קרוב אלי יותר מכולם התעלל בי מינית בילדות ושיקר לי שזה קורה לכולם ושזה רגיל, אני האמנתי כי הייתי ילדה קטנה ופחדתי ממנו ונתתי לו להמשיך למרות שלא הרגשתי בנוח עם זה, במקביל ההורים שלי שנאו אחד את השני עד למצב של אלימות אחד עם השני וגם נגדי, ובמקביל הייתי עוברת בבית ספר התעללות פיזית ובריונות במשך הרבה שנים.
כשהגעתי לגיל 12 הגעתי לגיל שהבנתי מה זה סקס והטרדות מיניות והבנתי שמה שאותו בן אדם עושה זה לא רגיל כמו שהוא טען אלה זה אסור כמו שחשבתי, חודש אחרי שגיליתי את זה לא ידעתי מה לעשות אבל הוא החליט שאני מספיק בוגרת כדי לעבור למשהו אחר חוץ מהטרדות מיניות, זה היה היום שבו נאנסתי פעם ראשונה ולצערי לא האחרונה.
הוא היה עושה את זה שוב ושוב ושוב והרגשתי איך הנפש שלי פשוט מתה.
באותה תקופה ניסיתי להתאבד פעמיים והתחלתי לפגוע בעצמי אך בסופו של דבר הפסקתי כי הכרתי את חברה הכי טובה שלי.
בסופו של דבר הבן אדם הזה שאנס אותי עזב את הארץ ואין לי יותר קשר איתו והדברים האלה לא קרו כבר 5 שנים.
סיפרתי לאחר מכן לאמא שלי על ההתעללות המינית שעברתי והיא סירבה להאמין לזה- עניין שלה לא אכפת לי יותר.
כשהכרתי את חברה הכי טובה שלי התחלתי לפתח גם הפרעות אכילה והתקפי חרדה חוזרים ונשנים, היא עזרה לי לצאת מזה ולהרגיש חיה שוב, ואז היא הרגה אותי שוב- היא התאבדה בלי להגיד כלום ואני לא הספקתי מעולם להודות לה או לדבר איתה לפני זה.


החלק השמח בסיפור העצוב :)
עברתי לבית ספר חדש ויש לי חברים טובים שם שאני שמחה שהכרתי שם.
אני מנסה כמה שיותר לשמור את עצמי במצב אופטימי ושמח מוקפת חברים וצחוקים וכמה שיותר רחוק מדברים שעושים לי רע כי אני פשוט לא רוצה ליפול שוב כי אם אני נופלת מאוד קשה לי לקום.

ובסך הכל אני די בסדר עכשיו ואני חושבת שהדברים האלה בנו אותי להיות אדם מאוד חזק שיכול להכיל הרבה. :)

קאריוס

סטיפס

אני שונאת את סבא שלי

הסיפורים פה קורעי לב.. אני ממש מצטערת בשביל כולם.

אתמול היה יום הולדת לאחי הגדול.
לפני שנתיים כמעט הוא נעדר במשך שבוע ומצאו את הגופה שלו בשדה ליד הבית שלי. לא ידוע עד היום מה קרה לו, יש השערות שזה דום לב, אך יש גם חשדות גדולות שזה על רקע פלילי.
מצאו אותו עם חולצה חדשה קרועה והנעליים שלו היו מונחות לידו. מצאו אותו באתר בנייה והיו שם הרבה אנשים במשך היום ואבא שלי גם עבר שם כמה פעמים כשהוא חיפש אותו. כנראה שהעבירו את הגופה שלו ממקום למקום. מצאו אותו שם בלילה, סימן שהוא שהגופה שלו הועברה לשם רק באותו היום. המשפחה שלי שכרה כלבה שתמצא אותו לפי הריח, ורק ביום הזה המשטרה התחילה בכלל לחפש אותו. הכלבה עברה במלא מקומות שכנראה הוא היה שם (שוב-ההשערה היא שהעבירו אותו ממקום למקום). הכלבה הייתה שייכת לחברה פרטית שאין לה כל קשר למשטרה אך המשטרה טענה אח"כ שהכלבה שלהם.
אחי היה כל חיי והיה לו עבר קשה, הוא היה עושה סמים, שותה, מעשן וכל זה מגיל ממש צעיר. הייתה לו סכיזופרניה, הוא ניסה להתאבד כמה פעמים וגם באותה שנה (2016) שהוא מת אך הוא התחרט על זה ורצה להתחיל חיים טובים, יותר, אך אין לו הזדמנות יותר. הוא היה האח הכי טוב שיכולתי לבקש, ואני בחיים לא אשכח אותו. יש לי עכשיו אח קטן ומתוק בן 8 חודשים, כמו שהאח הגדול שלי תמיד רצה...