קצת מיץ מהלב שלי שתוכלו לשתות.

הפעם אפרסם טיפה יותר מוקדם.
אל תשאלו למה, מאמין שתביני לבד אחרי הטקסט.

הרבה פעמים אני יושב וחושב, על הכאב החוזר הזה שלא מפסיק אף פעם.
הרבה פעמים אני יושב וחושב, על הבעיות בכל פעם, התחושה הלא ניתנת לניעור של אכזבה.
הרבה פעמים אני יושב וחושב, הרצון העז הזה להתנתק מהכל, ההתמודדות שלי עם זה כל פעם מחדש.
וההבטחה הזאת בסוף שלא אעשה זאת לעצמי שוב.
כן, ככה בדיוק, כאב אינסופי, ובכל זאת, אני יודע שבכל הבטחה כזאת טמון שקר, כי זה יקרה שוב, אני אגרר לזה פעם נוספת, אני אפול שוב.
הרבה פעמים אני יושב וחושב, על הרצון לעזוב הכל ולברוח, לקחת איתי אדם אחד לאי בודד ולחיות איתו לנצח, בהנחה שיסכים כמובן.
הרבה פעמים אני יושב וחושב, אני יושב וחושב על אהבה.

ולמען הסדר הטוב ומערכת סטיפס, מה דעתכם?