כתבתי סוג של פריקה, אשמח לחוות דעת

ריח של סיגריות מלווה את הרחוב החשוך ואת רעש גלגלי המכוניות שנוסעות בדרכן למועדוני הלילה.
צחוק של נערים, פנסיי רחוב הולכים ונכבים
ורק הירח קובע איך יראה הלילה.
ילדה קטנה, מסתכלת מהחלון, מפחדת מהעולם האכזר בחוץ, וברקע הטלויזיה משדרת חדשות
מתיחות בדרום, אזעקות בעוטף עזה, קטטה במועדון, נער פגוע קשה ונער פוגע נוקשה
והמחשבות מתרוצצות
הזכרונות מהגן, ששיחקת עם הבובות, שדמיינת שאת בעולם של נסיכות, שהעולם כולו צמר גפן מתוק אבל החלום ההוא כבר מחוק.
יום אחד אני אצליח לצאת מהבית בלי לפחד?
יום אחד יבוא השלום?
יום אחד אני לא אדאג ממה שקורה בעולם של היום?
השאלה של כל ילד בן 10,
הגיל הרך, שלא אמור להתרכז במחשבות כאלה
והנה עוד יום בקייטנה, המדריכה הסבירה שאם תשמע אזעקה אנחנו מסתדרים בשורה והולכים לשחק במקלט, ושאלתי אותה
"למה יש אזעקות?"
והיא השיבה לי: כדי שנמשיך לחיות.

זה נכתב על ילדה בגיל 10 שנלחמת עם החיים, שמתחילה לצאת אל העולם האמיתי, שמבינה באיזה עולם אנחנו חיים, ושהעולם הוא לא צמר גפן מתוק.