פעם הרגשתם כל כך חרא על איך שהייתם ואיך שאתם בכללי?

בעבר, למדתי לאהוב את עצמי

כן לפעמים התעצבנתי וצעקתי על אנשים שאני אוהבת בלי סיבה או רבתי איתם

כן שנאתי את עצמי כלכך ביסודי. הייתי ילדה רעה , שמנה מכוערת , היו עושים עלי תמיד חרם..

עכשיו עלה לי יותר הביטחון עברתי מהפץ

כל הזמן מרגישה את זה, אני סתם חרא של בן אדם, אני לא חושבת שבאמת יש לי מקום בעולם הזה...

אני לא בן אדם רע ואני באמת טובה לאנשים גם שאני לא מכירה, אבל לא יודעת למה היה איזה מישהו שדיבר איתי בסטיפס ופשוט הייתי קרה עץאילו באופן קיצוני והרגשתי אחר כך מה זה חרא

כן

שנאתי את עצמי על כמה דברים שעשיתי אבל זה עבר כי הייתי פעם ילד חרא והבנתי דברים

כן, שחזרתי לבן אדם שפגע בי כמה פעמים ועוד עדיין חשבתי עליו אחרי שיש לי מלא הוכחות בפרצוף שהוא חסר רגש

לפעמים אני שונאת את איך שאני נראת
ומתחרפנת עם עצמי

כן
אני לא אוהבת את האופי שלי

ברור באופן קבוע

לפעמים, אני לא מתה על האופי שלי. תמיד כשאנשים אומרים "כל מה שקרה לי בחיים דווקא חישל אותי והפך אותי למי שאני יום" זה לאו דווקא טוב בעיניי. הדברים שקרו לי בחיים, בחלקם, עשו מהאופי שלי בדיוק ההפך מחזקה.

פעם הייתי בנאדם מזעזע אבל נכנסתי לדיכאון וזה הכניס אותי לפרופורציות... אני מניחה שזה הגיע לי
ועכשיו אני סתם מרגישה שאני לא מספיק טובה בשום דבר... אין לי חברה הכי טובה ואני לא החברה הכי טובה של אף אחד, אין לי ממש חברים לדבר איתם (לפחות לא פנים אל פנים), אני לא מציירת מספיק טוב, אני לא רוקדת מספיק טוב, אני לא עושה שום דבר מספיק טוב, וכל הזמן אני רואה איך אנשים שאני מכירה עוקפים אותי בסיבוב
זה מבאס