באה ממשפחה דתית,בלב אני כבר מזמן לא שם.

קשה לי להיות בבית,מעיק לי מכול הכיוונים אני מרגישה שבלי קשר ההורים שלי לא מקבלים את האופי שלי וכול מה שאני אומרת בא מצידם בזלזול.
אני רוב היום כעוסה בגלל שאני לא במקום שהייתי רוצה להיות. מרגישה שהלבוש וההתנהגות שלי זה רק כי אני גרה בבית ולא נעים לי.
הנשמה שלי חנוקה לגמרי.
אני לא יוצאת לשום מקום לא שותה ואין לי חברה כרגע. (ומה שאני מתכוונת זה לא בדברים האלו,זה פשוט לחיות חופשי. לשחחר את הנפש. )אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לפרוץ בכלום. אני כלואה בתוך כלוב,בתוך מקום שמזמן כבר לא שייכת אליו.
בלי קשר אני בן אדם שלא נפתח במקומות חדשים אז הכול אצלי כפול מסובך וקשה אבל כרגע סתם נאחס לי ואני מרגישה חסרת חשיבות בעולם
זה סוגשל פריקה אם יש מזדהים מוזמנים לשפוך הכול