למה בן אדם שאין לו חברים מתחיל להאשים את עצמו?

כי הוא חושב שבגלל האופי שלו אנשים מתרחקים ממנו וכאלה דברים.

כי זה הכי נכון בתכלס. אתה אחראי על החיים שלך ואיך הסביבה שלך תראה

כי הסביבה כל הזמן אומרת "תראה לכולם יש חברים חוץ ממך, כנראה הבעיה היא אתה."

בתור אחת כזאת אני בטוחה שהבעיה היא בעצמי

כי זה נהון. דיי לברוח מהמציאות

אם לכולם יש ולי אין אז אני לא שווה וזה מה שאנשים חושבים

כי הוא חושב שזה ביגללו וזה לא נכון

הבעיה היא באמת בו.
we are the choices we make.

כי הוא מרגיש שונה מהחברה לדעתי

כי בנאדם שאין לו חברים ומאישם את עצמו ביגלל שאין לו את להאשים בחיים החרא שלו חוץ מעצמו אפילו אם לא עשה שום דבר רע..
אפילו הוא הבנאדם עם האופי הכי טוב הוא יתחיל להאשים את עצמו כי אין לו את מי להאדים

זה לא תמיד. אולי כי אין לו ביטחון או משהו

אני לא מאשים את עצמי...

כי הבעיה באמת בו או שהבעיה בסביבה.
בדרכ הבעיה היא באדם עצמו, כי זה תלוי מאוד בהתנהגות שלו, הסיכויים שיתרחקו ממך סתם ככה נמוכים בימינו.
אבל לפעמים יש מקרים בהם לאנשים משעמם.

אני מאשימה את עצמי כי זו אשמתי.

אני לא יכולה לתלות את כל הבעיות שלי באנשים אחרים. גם להם יש בעיות.


החיים שלי ומה שיש בהם הם באשמתי

בתור אחת שלא היה לה חברים פעם אני מבינה מאיפה זה נובע כעסתי על עצמי שאני ביישנית למזלי נפתחתי ויש לי חברים מדהימים לצערי לא כל אחד יכול להיפתח ולפעמים אגו הוא העניין יש אנשים שלא "בכבוד" שלהם לדבר עם כאלה בלי חברים

זה באמת אשמתו, שאתה חסר אנרגיה ומדוכא אנשים לא רוצים להיות סביבך.
אנשים רוצים להקיף את עצמם באנשים שישפרו את מצב הרוח שלהם ולא יורידו אותו.
אם הוא בדיכאון שימצא את הסיבה לכך ויטפל בה, שימצא מטרה לחיים שלו, שישב ויכתוב לעצמו מטרות ושיתקדם לעבריהם.
אם הוא עייף שימצא משהו שהוא אוהב שמעיר אותו ויביא לו אנרגיה גבוהה בין אם זה קצת קפה בבוקר או מוזיקה(משהו שיגרום לך להיות במצב רוח טוב ועם אנרגיה גבוה).

שואל השאלה:
ואם כולם בחבורות איך הוא אמור להכנס?

איך כולם פה כזה "מודים" וכותבים "כן, אם לבנאדם אין חברים זו לגמרי אשמתו , זה תלוי במה שהוא משדר לסביבה, אשמתו שהוא ככה, אם הוא היה אחרת אנשים היו מתקרבים אליו, הוא משדר קרירות, זו אשמתו"...

אז לא!

סבבה, תאשימו מי שאתם רוצים,
אבל ברגע שבנאדם מאשים את עצמו זה נקרא הלקאה עצמית וגם סוג של פגיעה עצמית. הוא לא רצח אף אחד, לא פגע באף אחד, הוא סך הכל רוצה שיהיה לו טוב.
אין שום סיבה להאשים את עצמו.

בנאדם בחיים לא יתקדם בחיים אם הוא חושב לעצמו איזה לוזר אני, זו אשמתי שאין לי חברים, זו אשמתי שעשו עליי חרם בעבר, איזה קטן אני.

בנאדם יתקדם בחיים ברגע שהוא יחיה עם זה ש"אוקי.. אז עד עכשיו לא הצלחתי להתחבר לאנשים. אני לא מושלם. אני אנסה ואנסה שוב, אני אקרא על זה אנסה לשנות את זה, ואם שוב ישימו עליי ז*ן, אני אלמד לחייך יותר, פחות להפגע מהר ולהסתגר בתוך עצמי. אני יודע מה אני שווה".

אז לא, אף אחד לא אשם במצב שלו, אבל כן אחראי על המצב שלו.
מבינה את ההבדל?

זה מה שאמרתי, הבן אדם אחראי על החיים שלו אבל אי אפשר להאשים רק תגורל הנוכחי שלך כל פעם. צריך כל הזמן לנסות להלחם במגבלות שלך שמונעות ממך להכיר אנשים
בדיוק בגלל זה אנחנו אשמים כי אנחנו נאשים את עצמנו ונתעסק רק ברחמיים עצמיים. אם כל החיים נתעסק בפגיעה עצמית כמו שהסברת.זה רק מצדיק כמה אתה אחראי על עצמך, וכמה כן יש אשמה מסויימת שאתה יכול להאשים רק את עצמך ברגע שאתה לא מנסה ליזום ולהלחם במצב הזה

בעיקרון אדם שאין לו חברים, "הבעיה" היא בו. אבל למה במרכאות? כי הבעיה היא לא בהכרח מעידה על אופי לא טוב או משהו שהוא במודע של האדם.
זה לא באשמתו או בכוונתו.
אדם ללא חברים יכול להיות גם אדם שסובל מחרדה חברתית או אדם רגיש מאוד שחווה פגיעות רבות כתוצאה מהיותו רגיש מאוד ונמנע מקשרים חברתיים כדי להמנע מאותן פגיעות/חוסר אמון, אדם שחסרים לו כלים חברתיים ולא יודע ליזום קשרים כאלה או לזהות הזדמנויות ליצירת קשרים כאלה וכו'...
יכול להיות שמדובר באדם מקסים שיכול לתרום הרבה במסגרת חברתית אבל קיימת בעיה פסיכולוגית בתת מודע או במודע שעוצרת בעדו.
כמובן לפעמים קורה שנמצאים במסגרת מסוימת שפשוט אין כימיה עם האנשים בה וזה לא מעיד על כלום, בגלל זה אנשים היום מוצאים קשרים אפילו בקבוצות בפייסבוק כי קיים מכנה משותף (נושא הקבוצה) או חוגים/קבוצות..
כשהייתי בבית ספר רוב החברות שלי היו מקבוצה של להקה שאהבנו ונפגשנו מלא.

זאת כאילו הידיעה הזאת שהכל באשמתך. שאתה הרחקת אנשים ממך, שזה בגלל האופי שלך ושאתה לא יכול להשתנות, זאת המחשבה שלעולם לא יהיה לך אף אחד כי אתה גרוע עם אנשים. ברור שזה לא תמיד נכון ואלה מחשבות שנובעות מתסכול, אבל כשאתה בתוך התחושה הזאת הכל נראה אבוד כזה ואתה לא ממש חושב בהיגיון

לא בחרתי שירדו עליי ויעשו עליי חרמים כשהייתי שמן. אז אם הבעיה בי זה בגלל שהייתי חבית מה אתם רוצים שאני אגיד לכם

אולי ההתנהגות שלו חא מוצאת חן בעיניי הסובבים אותו אולי הוא חושב שהוא מכוער שהוא טיפש שהוא נגיד רגיש מדיי שהוא טיפש מדיי וכאלה

כדי להצטדק ולהתנער מאחריות

את מי יש לו עוד להאשים?
הרי אין לו חברים

אנשים, אתם מוזמנים להתווכח, אבל עובדות אלה עובדות.
איזה עוד סיבות יכולות להיות לבן אדם שאין לו חברים?
-ההתנהגות שלו לא משהו (הכוונה גם אופי, יחס לסובבים, חרדות, הפחד לגשת אל אחרים).
-האנשים שסובבים אותו לא משהו.
-אין תחומי עניין משותפים עם האנשים האלה.
זה הכל. נקודה.

כי אני אשמה
כי אם לא הייתי אני כנראה והיו לי חברים לא?
אם הייתי יותר יפה ורזה כנראה שהיו רוצים להיות חברים שלי
אם הייתי מצחיקה ופחות ביישנית או אם היה לי ביטחון עצמי פחות עצובה
זה דברים שמרחיקים אנשים

שואל השאלה:
אבל להאשים את המראה?מה זה קשור

זה קשור וכולם יודעים את זה פשוט מכחישים

שואל השאלה:
אבל לי אמרו שאני ממש יפה (מחוץ לבית ספר) אבל בכל זאת לא מדברים איתי בבית ספר, אן לי חברים שם

לא אמרתי שזאת הסיבה במקרה שלך..
אמרתי שיופי זה יתרון ואי אפשר להתווכח עם זה.
ולדעתי הקטע הוא שפשוט כולם בגיל הזה מחולקים לחבורות וזה ממש קשה להיכנס לחבורה שכולם כבר חברים טובים ואתה לא ואז אתה נשאר לבד

זה יותר קל להאשים את עצמנו מאשר ילדים אחרים. כביכול בגלל שאתה בין הילדים היחידים שאין לו חברים, אז אתה מתחיל לחשוב מה הבעיה בך, מה לא בסדר בך. זה משהו פסיכולוגי ותקוע בתת מודע שלנו. ככל שאנחנו חושבים על זה, וקובעים עובדות לא נכונות על עצמנו אנחנו מתרגלים לחשוב שזה נכון. לרוב, לפעמים יכול להיווצר מצב שאנחנו באמת הבעיה. אם האופי של ילד זה לרכל, להציק, מנסה בכוח להיות מישהו שהוא לא מן הסתם שאנשים ירצו להתרחק ממנו וכך יווצר מצב שהוא "לבד". לא כולם מתחברים לאופי של אחרים, ולכן זה לפעמים זה קשה למצוא חברים שתוכל להרגיש איתם בנוח להיות מי שאתה.

כי הבדידות משפיעה עליו לרעה

כי אין לנו עוד מישהו להאשים...
לרוב אין הכרה של מציאות אחרת