יש לי אוטיזם ואני שונאת את עצמי (המשך)

אני לא מצחיקה ולא חברותית בגלל האוטיזם המטומטם, אני לבד בהפסקות ואני מסתכלת על חבורות שעושים צחוקים ופשוט בא לי לבכות. כי גם אם מציאים לי להצטרף אני תמיד מוזרה כזאת ותמיד לא מדברת (לא מתוך כוונה, אני פשוט לא מצליחה לדבר ולחשוב על דברים להגיד) ואז פשוט מפסיקים לדבר איתי. ואני פשוט בוכה כל לילה אין לי בכלל חברים, חצי מהשכבה מתעלמת ממני אחרי שניסיתי להתחבר אליהם אבל יצא חרא כי אני מוזרה, והחצי השני צוחקים על האוטיזם שלי ועל הבעיות שלי. ופשוט אני שונאת את עצמי כל כך וכל יום אני בוכה לאלוקים למה הוא הוליד אותי ככה, למה מגיע לי לסבול? כל מה שאני רוצה זה להיות ילדה רגילה שיכולה להתחבר ולהסתובב עם אנשים.... מה לעשות? אני מרגישה כל כך חרא עם עצמי, מרגישה מעמסה להורים שלי כי חוץ מציונים טובים לא יוצא ממני כלום.... אני פשוט אבודה.... אני כל כך שונאת את עצמי אתם לא מבינים... כל פעם שיש לי הזדמנות להתחבר ולדבר עם מישהו אני מפשלת כי אני פשוט לא יכולה לדבר בצורה נורמאלית עם אנשים והם פשוט מתייאשים ממני בסוף.... ואני פשוט מרגישה כל כך לבד וכל כך תקועה ואני לא יודעת מה לעשות...עזרה?
(ואל תתקשרו למשטרה או משהו כזה כי אני לא הולכת להתאבד...)