אנשים שצריכים לפרוק מוזמנים (תעשו אנונימי מי שרוצה)

אני כלבה

שואל השאלה:
מרגש

נמאס לי מהחיים
לא קורה בהם כלום. זה רק רצף של הנאות חולפות ובניהם סבל. למה לי להמשיך בזה?

אני הכי לא אוהבת לפרוק..
אני אוהבת לשמור את זה לעצמי ולשכח
זה לא עוזר לי..
הכי עוזר לי זה פשוט לשכח מזה אחרי לילה.

אני לא באמת "בסדר"
החיוך שלי מזוייף
הצחוק שלי מזוייף
לא באמת אכפת לי "מה שלומך"
אכפת לי מה שלומי
אבל אף אחד לא שואל

שואל השאלה:
וואו אני ממש כמוך אבל זה לא טוב כי את לא באמת שוכחת את רק פוגעת בעצמך..

אני רוצה להתחפש לבת ים
אני נוסטלגי ברמות
אבל שני הדברים האלה סותרים אחד את השני

יש לי הזדמנות להיות מאושרת אבל אני הורסת לעצמי כל פעם מחדש

נמאס לי כבר נמאס שבנים מנצלים אותי ונמאס מהחברות הצבועות והלימודים והכל קיצר

נפל ליד הבית שלי קסאם ואני פוחדת שיקרה משהו.
אין נמאס לי כבר אימאלה

נמאס לי מבית הספר, קשה לי עם העומס המטורף, כל מבחן מלחיץ אותי בטירוף ואני מרגישה שאין לי כבר מוטיבציה וכוח.
למרות שאני מוקפת אנשים אני מרגישה פשוט לבד, אין אף אחד אמיתי שיהיה שם בשבילי ויבין אותי, כל יום בא לי פשוט לבכות מהמצב אבל אני מסתירה את הכל בפנים וממשיכה לחייך (למרות שלחיוך הזה אין כל משמעות).
וואו הייתי צריכה את הפריקה הזאת, תודה

נמאס לי להתאהב ולפחד מזה..

נמאס לי להיות דרמה קווין.