מכירים את התחושה שאתם שם בשביל כולם, אבל ברגע האמת אף אחד לא שם בשבילכם?

באמת, אני בכיתה יא עכשיו ו..אני מחשיבה את עצמי חברה מאוד נאמנה למי שסובב אותי. אני מצלמת לחברות שלי חומר מהמחברת כשהן מבקשות בגלל שלא הספיקו (והן תמיד מבקשות ממני כי יש לי כתב מסודר), אני יודעת לשמור בסוד את הריכולים שהן מספרות לי, ובכללי להיות אוזן קשבת. אבל כשסתם דוגמה קרה שפתאום רבתי עם מישהי, ואני רוצה לדעת כמה היא קיבלה במבחן אז אני שואלת את שאר הבנות, כי איתה אני הרי בריב (לדעת סתם בשביל עצמי, הרי אין לי מה להעביר את זה הלאה) אז הן אומרות לא נגיד לך (יענו אם היא תרצה אז היא תגיד לך בעצמה) ודברים בסגנון הזה שתכלס ממש פוגעים כי זה אומנם לא מוסרי, נכון, אבל אם אני מבקשת מהן עזרה במשהו בזמן שאני תמיד עוזרת להן בהכל - בין אם זה בבית ספר ובין אם זה גם לספר להן משהו שהן משתוקקות לדעת, אז זאת תמיד התגובה שלהן. זה לא כפיות טובה לדעתכם?