אני לא יודעת אם אני בנאדם מדוכא

אני בתקופות האחרונות כל הזמן עצובה ומפחדת ורואה רק את הצד הרע של החיים וכמה שהכל לא פייר.. בתקופה האחרונה עלתה לי הרבה השאלה של מה משמעות החיים ולמה אנחנו בכלל פה ושאולי כל זה מיותר ודי מטומטם שאנחנו ממשיכים לחיות את החיים המשעממים שלנו בוקר וערב מחדש... אני בנאדם עם ביטחון עצמי נמוך מאוד, אני לא ממש מתה על עצמי ועל איך שאני נראית, אף פעם לא היה לי חבר וזה גורם לי לחשוב שאולי אף אחד לא רוצה אותי כי אולי משהו לא בסדר בי, אולי אני לא מספיק יפה או רזה או מעניינת מישהו? אני קמה כל בוקר מחדש לבית הספר חסרת כוחות והכל נראה לי מיותר, אני מגיעה לבית הספר מעמידה פנים שהכל טוב ויפה ושאני מתחברת לכולם ושכיף לי שבעצם כל מה שאני מחכה לו זה סוף היום שאני אלך הביתה ואירגע, אני לא ממש מצטיינת בלימודים ואני לא ממש מתרכזת, אני לא יוצאת הרבה עם חברים כי אין לי הרבה חברים שגרים באיזור שלי. אני סובלת הרבה מהתקפי חרדה מאז כיתה ג' (עכשיו אני בי') ומאז אני הולכת לאותה פסיכולוגית. אני בוכה הרבה כי הבכי ממכר אותי עד שנהיה לי ממש ממש רע ואז נמאס לי ואני מנסה לשפר את המצברוח שלי ואז זה כבר מאוחר, השירים והאוזניות שלי נהיו החברים הכי טובים שלי, כל יום אני חוזרת הביתה מהלימודים ואז אני בדרך כלל לא יוצאת הרבה מהבית כי פשוט אין לי לאן... רק בימים שכבר ממש קשה לי ומדכא אז אני מנסה לעשות משהו שיגרום לי להרגיש יותר טוב ויפסיק את התחושה הרעה הזאת. הרבה פעמים אני מסתגרת בחדר עם האוזניות עד אמצע הלילה. הכל נראה חסר טעם ואמא שלי אומרת שזאת רק תקופה של גיל ההתבגרות וכל הבולשיט הזה, אני לא יודעת אם להאמין לזה או לא.. מה אתם אומרים? (לא מאמינה שמישהו יקרא את כל זה אבל בכל זאת...)