מה אתם חושבים על הכתיבה שלי? :) (קטע כתיבה כי משעמם לי)

*זה קטע שחתכתי מהסיפור שלי כי אין מקום להכניס הכל, מקבלת כל ביקורת באהבה! ומי שרוצה את הקטע המלא יכול לבקש *

צל כחלחל ובהיר התפצל בין הזכוכיות, וביחד עם קרני השמש החלשות שחדרו דרכה, זהרה דמות שחורה מבעד ללוח השקוף שהבחינה בו, ומיהרה להימלט. קול פילס את דרכו בין ערימות הזכוכית השבריריות ובין מדפי האבן הכחולים, מעביר מגע קל עם המדף וידיו המרחפות הותירו אחריו את פסלוני החרסינה המבריקים ללא פגע, בשלמותם. הוא הסתכל עליהם פעם נוספת ואז חזר להביט בדרך. כשהדמות המטושטשת מעבר לזכוכיות התרחקה עכשיו, והוא נאלץ לרוץ ולגשר את הפער ביניהם. הוא חלף בין שדות עצומים של זכוכית ושברים מרוסקים, כיסאות, כדים ורהיטים שקופים לחלוטין, לבנים וצלולים, כמעט קרח, הופיעו ככל שהגביר את צעדיו לעבר הדמות. עוד צעד, ועוד אחד, והוא עצם את עיניו והקשיב, נותן לרגליו להוביל אותו לכיוון הצעדים הנודדים. אני יודע איפה אתה, דיוס. הוא לחש את מחשבותיו בקול רם. אם דיוס עדיין לובש את מכשיר המחשבות, יכול להיות שלא הכל אבוד, הוא יזהה את קולו, וימצא אותו. אבל באותו רגע הוא לא שמע שום מחשבה, רק שקט חודר בחלל מרוחק ומשותק. ואז פנה ימינה שוב, לכיוון הצעדים.ולרגע נעצר וקפא במקומו, מנסה לדייק את צליל טעינת הרובה שהוא שומע. הקול היבבני בקע מהצד האחורי של החדר:"אל תתקרב, אני מזהיר אותך." קול סובב את ראשו ובהה בעיניו הריקות וחסרות השפיות של דיוס, שלפתע התמלאו בניצוץ של אור. "לא, אתה תיזהר, דיוס. כמעט חשבתי שאתה הולך לירות בי." אמר קול בחיוך, מיישר אליו מבט כפול.
"ק...קול?" עיניו ההמומות של דיוס נמסו כמו מבעד לעדשת קרח, ולאט אט הרובה נרפה בידיו. "מ-מה אתה עושה כאן?"
קול יכל לדמיין איך הוא מסיר מעצמו שכבות על שכבות של בדידות, כאילו נפל לזרועותיו מלאך מגן עדן.
"באתי לכאן כדי להציל אותך."
ידיו של דיוס נמתחו לאחור בקצב איטי ומהסס כמו רטט חשמלי ומשובש, והרובה נשמט ארצה מידיו. נשימותיו היו כבדות ועצורות. והוא החווה לעבר קול מבט חסר חיות."לא, לא אתה חייב ללכת מכאן, אתה לא מבין."
"מה יש להבין, דיוס?"
הבעת פניו של דיוס השתנתה. "הכל הרוס, קולונל." הוא לא הוסיף דבר, אבל עיניו אמרו לקול הכל. דמעה זלגה אל רקתו. "הכל הרוס."