4 תשובות
שואל השאלה:
אז כמו שזה תמיד מתחיל,זה שוב קרה כשסה"כ רציתי לישון בשקט
אבל לא,זה לא יכול לקרות כי המחשבות תוקפות,הן תמיד תוקפות
זה מתחיל בכך שאני מפחד ממה שעתיד לבוא מפחד שלא יודע מה יהיה,אבל זה לא החלק הקשה
החלק הקשה הוא שאני מדמיין איך יום אחד אני מצליח סוף סוף להוציא את זה,לספר את זה למישהו במציאות,מדמיין איך הכל משתפר ואני כבר לא לבד ומפה זה רק מדרדר כי אני יודע ששום דבר מזה לא יקרה ובחיים לא יהיה לי אומץ פשוט לפרוק כי כזה אני-פחדן
כשזה מגיע לשם מתחילים הזכרונות,הרגשות,החרטה והכאב
אז החלטתי פעם אחת שאולי די...אני פשוט אכתוב לעצמי ואולי,רק אולי זה יעזור
אני לא יודע מאיפה להתחיל,כנראה בהתחלה
ההתחלה:
בהתחלה נולדתי(מן הסתם)נולדתי למשפחה חרדית כשמעליי אח גדול בשנה וחצי
אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת אבל אני כן זוכר שבסביבות גיל 4 וחצי ההורים שלי התגרשו
זה לא ממש השפיע עליי כי הם היו ביחסים טובים
אבל מגיל 5 אני לא זוכר הרבה דברים טובים בחיים שלי
אני רק זוכר שתמיד כל מי שסביבי היה אומר לי שאח שלי יותר טוב בהכל ושאני גרוע ולא טוב ואני לא אצליח בחיים כמוהו וכשאני אומר כל מי שסביבי זה בעיקר אמא והחברים
בית הספר:
הגעתי לבית ספר כיתה א' ילד טיפוסי שקט ונחמד והכל היה מצויין היו לי חברים צחקתי נהניתי הכל היה טוב
לא בבית אבל,בבית זה היה בעיקר מכות מאח שלי כשלא עשיתי מה שהוא רצה או כשלא נתתי לו את המחשב ואמא שלא ממש אכפת לה מזה ואומרת שזו אשמתי שאני מתגרה בו.
ככה זה המשיך כשלרוב יש לי שטפי דם בידיים אבל כבר התרגלתי...זה לא שאח שלי שנא אותי,או שאמא שלי שנאה אותי(למרות שאולי זה נשמע ככה)אמא שלי פשוט לא ידעה לחנך ואח שלי חשב שמגיע לו הכל
אף אחד לא באמת חשב שאני יכול להיפגע מזה.
אולי כדאי לציין שאחי היה איתי בבית ספר כיתה מעליי
ככה זה המשיך עד כיתה ו' כשכמובן כל הזמן דואגים כולם לומר לי שאני לא טוב כמו אח שלי ושהוא גרסה טובה יותר שלי בכל תחום אפשרי-יותר חתיך,יותר חכם,יותר חברותי,יותר חזק וכו'
ואני...סובל בשקט כי מה כבר יש לי לעשות סה"כ אני נגד העולם
בכיתה ו' קרה מקרה ששינה הכל,לרעה.
יום אחד לפני מבחן בגאוגרפיה אמרתי ל"מקובל" של הכיתה שאני לא מתכוון לעזור לו ללמוד וללמד אותו(מה שדי הפתיע אותו כי תמיד לימדתי את כולם והם ניצלו אותי וכשאני הייתי צריך משהו לאף אחד אין זמן או כח בשבילי)באותו רגע הוא החליט לעשות עליי חרם
כל הכיתה הקשיבה לו כמובן כי גם ככה אף אחד לא באמת היה חבר שלי אלא אם כן הם היו צריכים משהו
אחד מהתלמידים בכיתה היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א' שגם גר קרוב אליי וגם הוא היה חלק מהחרם כל עוד היינו בבית ספר
עשיתי טעות וסיפרתי לאמא שלי על זה,מה שקרה לאחר מכן זה שכל פעם שהיה לנו ויכוח או ריב היא הייתה אומרת "לא פלא שאין לך חברים,מי ירצה להיות חבר של מישהו כמוך,תיהיה כמו אח שלך"
אז ככה זה היה עד כיתה ח'
אמא פוגעת מילולית,אח פוגע פיזית וחרם בכיתה
חרם לא בקטע של לא לדבר איתי אלא בקטע של לצחוק עליי,שאני נמוך,שאני שמן וכו' וכו' זה לא שהיה חסר להם על מה לצחוק
ובקטע של לא לשתף אותי במשחקים
בכיתה ח' אני זוכר שהייתי במצב לא טוב ודי אפשר לומר שרציתי להתאבד,עד לקראת סוף שנה אז יצא לי להיחשף לכדורגל,די התאהבתי בנושא וזה די נתן לי סיבה לחיות
ישיבה:
אצל חרדים אחרי כיתה ח' מגיעה ישיבה
התקבלתי לישיבה טובה(זאת שאחי נמצא בה)
מהרגע הראשון הוא אמר לי שאם אני לא אעשה מה שהוא רוצה אז הוא ידאג שלא יהיו לי חברים
לא היה לי כח לריב איתו מה גם שהייתי מפסיד ממילא
החיים בישיבה היו עומס לימודי מטורף מצד אחד כשבקושי יש זמן לנשום
ומצד שני היה די כיף כי סוף סוף היו לי חברים,בהתחלה
בערך באמצע כיתה י'(אחרי שנה וחצי בישיבה)הפסקתי להתפלל ממש וללמוד
פשוט לא הרגשתי שאני מאמין
אבל לא ממש שמו לב לזה
בכיתה י"א לא האמנתי בכלל כבר באלוהים,הייתי מגיע בבקרים נרדם במקום שלי בזמן התפילה הולך לאכול,אח"כ מדבר קצת עם חברים ככה עד שהגיע הזמן ללימודי מקצועות ליבה שבהם השקעתי כי זה היה חשוב לי
לא לקח הרבה זמן עד שכולם התרחקו ממני והתחילו לרכל עליי שאני "גוי"
ושוב הייתי בלי חברים
הייתי נשאר ער בלילות בוכה בשקט לעצמי שנמאס לי אבל לא יכולתי לעשות הרבה
לא ישנתי אף לילה רק כדי שאני ארדם בישיבה ולא אצטרך לסבול את זה שאף אחד לא מדבר איתי
כשכן ניסיתי לדבר עם מישהו הוא פשוט היה אומר לי שאני חופר ושאני לא אדבר איתו
הייתי ישן כל היום חוץ מהפעמים שהייתי מתעורר רק כדי לראות 6-7 ילדים מכל מיני כיתות ט-י"ג מרכלים עליי 4 מטר ממני
שוב רציתי להתאבד,רציתי לסיים הכל אבל לא היה לי כח,לא רציתי להיראות חלש,פחדתי
הייתי בדיכאון,נשארתי בבית שבועות במיטה בתירוצים שאני חולה
באמצע י"א החלטתי שנמאס לי ועזבתי את הישיבה
נשארתי בבית כל הזמן הזה לבד כמה חודשים בקושי קם מהמיטה
בסוף שנה החלטתי שהגיע הזמן לעבור בית ספר ולהתחיל מחדש
וכך עשיתי,חזרתי בשאלה ועברתי בית ספר-כמובן לפנימייה כי לא רציתי שום קשר לבית ולמשפחה שלי
כנראה הייתי קצת נאיבי שחשבתי שאני יכול להתחיל מחדש,כי מה שהיה לא נעלם,הוא משאיר צלקות
אז הנה אני בבית ספר חדש עם חרדה חברתית מפחד מכולם,מפחד להיפגע,מפחד להיכשל ובעיקר מפחד מבנות,כן מבנות-אולי זה ישמע טיפה הגיוני לאור העובדה שבחיים לא יצא לי לפני זה לדבר עם בת פנים מול פנים
איכשהו הצלחתי להסתדר מבחינה לימודית למרות שהעומס קשה מדי ואני לא יודע מה לעשות כי אני לא מוכן להיכשל אני לא נכשלתי ולא מתכנן להתחיל עכשיו כי יש לי מטרות אבל,אולי אני לא חזק מספיק בשביל זה ככל שעוברים הימים הכל חונק אותי יותר ויותר.
יש לי חברים והכל טוב ויפה חוץ מהעובדה הפשוטה שכשאתה לא מספר מה שיושב לך על הלב אתה לא יכול לשחרר את זה ואין אף אחד שאני יכול לספר לו
בעיקר לא פנים מול פנים כי...אני פשוט לא מסוגל
אני מפחד אפילו לדבר עם בנות בווצאפ או באינסטגרם כדי שלא יפנו אליי במציאות כי אני יודע שבמקרה כזה סביר להניח שאני אסנן ואני לא רוצה שישנאו אותי ועוד יותר לא רוצה שאנשים שאכפת לי מהם יפגעו
ומה איתי עכשיו?עכשיו אני בעיקר מפחד שבחיים לא יהיה לי טוב
מפחד להתאהב כי בפעם האחרונה שזה קרה לי בטעות סיפרתי לה כשהייתי שיכור ומאז אנחנו לא מדברים
מפחד שבחיים לא יתאהבו בי כי ליטרלי אין שום סיבה שזה יקרה
מפחד מהעתיד,כי גם אם אני כן אצליח לסיים את הלימודים במקסימום האפשרי מה אז?אני אהיה בצבא במחשבים ואעבוד בחברת היי-טק זה במקרה הטוב.
אבל בשביל מה זה טוב?אני לא רוצה את זה,אני רוצה לשנות את העולם,אני רוצה שיהיה לאנשים טוב,אני רוצה שיזכרו אותי
אני לא רוצה להיות סתם עוד מישהו כי אני מאמין שאני מסוגל ליותר
ואין אף אחד שיכול לשמוע אותי כי אני מפחד,מפחד לחשוף את עצמי,להוציא רגשות
לא רוצה שיקרה לי מה שכבר קרה
לא רוצה ששוב יצחקו עליי
לא רוצה ששוב יעזבו אותי לבד
אני רק רוצה לחיות חיים טובים בשקט כמו שמגיע לכל אחד
אבל כנראה שזה בחיים לא יקרה כי למה שפתאום דברים ישתנו,העולם הוא לא מקום טוב.
לפעמים הפתרון הכי טוב הוא פשוט למות ואני לא מתבייש לומר את זה,אני רוצה למות
הלוואי ויכולתי להתאבד פשוט(אם הייתי באמת מדבר עם מישהו סביר להניח שהייתי מרגיע ואומר שאני לא מתכנן להתאבד כי זה אומר שאני מוותר לעצמי ואני לא מוכן לוותר לעצמי ולהיות חלש
אבל זה לא שאי פעם מישהו יראה את זה אז למה לטרוח)
כנראה אני פשוט אמשיך לחיות כשהכל סגור בתוכי לנצח,לבד,בודד ועצוב.
את הפריקה הזאת אני כותב כבר למעלה משעה וחצי עם דמעות בעיניים,אבל כמו שחשבתי זה לא עוזר זה אף פעם לא עוזר שום דבר לא עוזר
אז כמו שזה תמיד מתחיל,זה שוב קרה כשסה"כ רציתי לישון בשקט
אבל לא,זה לא יכול לקרות כי המחשבות תוקפות,הן תמיד תוקפות
זה מתחיל בכך שאני מפחד ממה שעתיד לבוא מפחד שלא יודע מה יהיה,אבל זה לא החלק הקשה
החלק הקשה הוא שאני מדמיין איך יום אחד אני מצליח סוף סוף להוציא את זה,לספר את זה למישהו במציאות,מדמיין איך הכל משתפר ואני כבר לא לבד ומפה זה רק מדרדר כי אני יודע ששום דבר מזה לא יקרה ובחיים לא יהיה לי אומץ פשוט לפרוק כי כזה אני-פחדן
כשזה מגיע לשם מתחילים הזכרונות,הרגשות,החרטה והכאב
אז החלטתי פעם אחת שאולי די...אני פשוט אכתוב לעצמי ואולי,רק אולי זה יעזור
אני לא יודע מאיפה להתחיל,כנראה בהתחלה
ההתחלה:
בהתחלה נולדתי(מן הסתם)נולדתי למשפחה חרדית כשמעליי אח גדול בשנה וחצי
אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת אבל אני כן זוכר שבסביבות גיל 4 וחצי ההורים שלי התגרשו
זה לא ממש השפיע עליי כי הם היו ביחסים טובים
אבל מגיל 5 אני לא זוכר הרבה דברים טובים בחיים שלי
אני רק זוכר שתמיד כל מי שסביבי היה אומר לי שאח שלי יותר טוב בהכל ושאני גרוע ולא טוב ואני לא אצליח בחיים כמוהו וכשאני אומר כל מי שסביבי זה בעיקר אמא והחברים
בית הספר:
הגעתי לבית ספר כיתה א' ילד טיפוסי שקט ונחמד והכל היה מצויין היו לי חברים צחקתי נהניתי הכל היה טוב
לא בבית אבל,בבית זה היה בעיקר מכות מאח שלי כשלא עשיתי מה שהוא רצה או כשלא נתתי לו את המחשב ואמא שלא ממש אכפת לה מזה ואומרת שזו אשמתי שאני מתגרה בו.
ככה זה המשיך כשלרוב יש לי שטפי דם בידיים אבל כבר התרגלתי...זה לא שאח שלי שנא אותי,או שאמא שלי שנאה אותי(למרות שאולי זה נשמע ככה)אמא שלי פשוט לא ידעה לחנך ואח שלי חשב שמגיע לו הכל
אף אחד לא באמת חשב שאני יכול להיפגע מזה.
אולי כדאי לציין שאחי היה איתי בבית ספר כיתה מעליי
ככה זה המשיך עד כיתה ו' כשכמובן כל הזמן דואגים כולם לומר לי שאני לא טוב כמו אח שלי ושהוא גרסה טובה יותר שלי בכל תחום אפשרי-יותר חתיך,יותר חכם,יותר חברותי,יותר חזק וכו'
ואני...סובל בשקט כי מה כבר יש לי לעשות סה"כ אני נגד העולם
בכיתה ו' קרה מקרה ששינה הכל,לרעה.
יום אחד לפני מבחן בגאוגרפיה אמרתי ל"מקובל" של הכיתה שאני לא מתכוון לעזור לו ללמוד וללמד אותו(מה שדי הפתיע אותו כי תמיד לימדתי את כולם והם ניצלו אותי וכשאני הייתי צריך משהו לאף אחד אין זמן או כח בשבילי)באותו רגע הוא החליט לעשות עליי חרם
כל הכיתה הקשיבה לו כמובן כי גם ככה אף אחד לא באמת היה חבר שלי אלא אם כן הם היו צריכים משהו
אחד מהתלמידים בכיתה היה החבר הכי טוב שלי מכיתה א' שגם גר קרוב אליי וגם הוא היה חלק מהחרם כל עוד היינו בבית ספר
עשיתי טעות וסיפרתי לאמא שלי על זה,מה שקרה לאחר מכן זה שכל פעם שהיה לנו ויכוח או ריב היא הייתה אומרת "לא פלא שאין לך חברים,מי ירצה להיות חבר של מישהו כמוך,תיהיה כמו אח שלך"
אז ככה זה היה עד כיתה ח'
אמא פוגעת מילולית,אח פוגע פיזית וחרם בכיתה
חרם לא בקטע של לא לדבר איתי אלא בקטע של לצחוק עליי,שאני נמוך,שאני שמן וכו' וכו' זה לא שהיה חסר להם על מה לצחוק
ובקטע של לא לשתף אותי במשחקים
בכיתה ח' אני זוכר שהייתי במצב לא טוב ודי אפשר לומר שרציתי להתאבד,עד לקראת סוף שנה אז יצא לי להיחשף לכדורגל,די התאהבתי בנושא וזה די נתן לי סיבה לחיות
ישיבה:
אצל חרדים אחרי כיתה ח' מגיעה ישיבה
התקבלתי לישיבה טובה(זאת שאחי נמצא בה)
מהרגע הראשון הוא אמר לי שאם אני לא אעשה מה שהוא רוצה אז הוא ידאג שלא יהיו לי חברים
לא היה לי כח לריב איתו מה גם שהייתי מפסיד ממילא
החיים בישיבה היו עומס לימודי מטורף מצד אחד כשבקושי יש זמן לנשום
ומצד שני היה די כיף כי סוף סוף היו לי חברים,בהתחלה
בערך באמצע כיתה י'(אחרי שנה וחצי בישיבה)הפסקתי להתפלל ממש וללמוד
פשוט לא הרגשתי שאני מאמין
אבל לא ממש שמו לב לזה
בכיתה י"א לא האמנתי בכלל כבר באלוהים,הייתי מגיע בבקרים נרדם במקום שלי בזמן התפילה הולך לאכול,אח"כ מדבר קצת עם חברים ככה עד שהגיע הזמן ללימודי מקצועות ליבה שבהם השקעתי כי זה היה חשוב לי
לא לקח הרבה זמן עד שכולם התרחקו ממני והתחילו לרכל עליי שאני "גוי"
ושוב הייתי בלי חברים
הייתי נשאר ער בלילות בוכה בשקט לעצמי שנמאס לי אבל לא יכולתי לעשות הרבה
לא ישנתי אף לילה רק כדי שאני ארדם בישיבה ולא אצטרך לסבול את זה שאף אחד לא מדבר איתי
כשכן ניסיתי לדבר עם מישהו הוא פשוט היה אומר לי שאני חופר ושאני לא אדבר איתו
הייתי ישן כל היום חוץ מהפעמים שהייתי מתעורר רק כדי לראות 6-7 ילדים מכל מיני כיתות ט-י"ג מרכלים עליי 4 מטר ממני
שוב רציתי להתאבד,רציתי לסיים הכל אבל לא היה לי כח,לא רציתי להיראות חלש,פחדתי
הייתי בדיכאון,נשארתי בבית שבועות במיטה בתירוצים שאני חולה
באמצע י"א החלטתי שנמאס לי ועזבתי את הישיבה
נשארתי בבית כל הזמן הזה לבד כמה חודשים בקושי קם מהמיטה
בסוף שנה החלטתי שהגיע הזמן לעבור בית ספר ולהתחיל מחדש
וכך עשיתי,חזרתי בשאלה ועברתי בית ספר-כמובן לפנימייה כי לא רציתי שום קשר לבית ולמשפחה שלי
כנראה הייתי קצת נאיבי שחשבתי שאני יכול להתחיל מחדש,כי מה שהיה לא נעלם,הוא משאיר צלקות
אז הנה אני בבית ספר חדש עם חרדה חברתית מפחד מכולם,מפחד להיפגע,מפחד להיכשל ובעיקר מפחד מבנות,כן מבנות-אולי זה ישמע טיפה הגיוני לאור העובדה שבחיים לא יצא לי לפני זה לדבר עם בת פנים מול פנים
איכשהו הצלחתי להסתדר מבחינה לימודית למרות שהעומס קשה מדי ואני לא יודע מה לעשות כי אני לא מוכן להיכשל אני לא נכשלתי ולא מתכנן להתחיל עכשיו כי יש לי מטרות אבל,אולי אני לא חזק מספיק בשביל זה ככל שעוברים הימים הכל חונק אותי יותר ויותר.
יש לי חברים והכל טוב ויפה חוץ מהעובדה הפשוטה שכשאתה לא מספר מה שיושב לך על הלב אתה לא יכול לשחרר את זה ואין אף אחד שאני יכול לספר לו
בעיקר לא פנים מול פנים כי...אני פשוט לא מסוגל
אני מפחד אפילו לדבר עם בנות בווצאפ או באינסטגרם כדי שלא יפנו אליי במציאות כי אני יודע שבמקרה כזה סביר להניח שאני אסנן ואני לא רוצה שישנאו אותי ועוד יותר לא רוצה שאנשים שאכפת לי מהם יפגעו
ומה איתי עכשיו?עכשיו אני בעיקר מפחד שבחיים לא יהיה לי טוב
מפחד להתאהב כי בפעם האחרונה שזה קרה לי בטעות סיפרתי לה כשהייתי שיכור ומאז אנחנו לא מדברים
מפחד שבחיים לא יתאהבו בי כי ליטרלי אין שום סיבה שזה יקרה
מפחד מהעתיד,כי גם אם אני כן אצליח לסיים את הלימודים במקסימום האפשרי מה אז?אני אהיה בצבא במחשבים ואעבוד בחברת היי-טק זה במקרה הטוב.
אבל בשביל מה זה טוב?אני לא רוצה את זה,אני רוצה לשנות את העולם,אני רוצה שיהיה לאנשים טוב,אני רוצה שיזכרו אותי
אני לא רוצה להיות סתם עוד מישהו כי אני מאמין שאני מסוגל ליותר
ואין אף אחד שיכול לשמוע אותי כי אני מפחד,מפחד לחשוף את עצמי,להוציא רגשות
לא רוצה שיקרה לי מה שכבר קרה
לא רוצה ששוב יצחקו עליי
לא רוצה ששוב יעזבו אותי לבד
אני רק רוצה לחיות חיים טובים בשקט כמו שמגיע לכל אחד
אבל כנראה שזה בחיים לא יקרה כי למה שפתאום דברים ישתנו,העולם הוא לא מקום טוב.
לפעמים הפתרון הכי טוב הוא פשוט למות ואני לא מתבייש לומר את זה,אני רוצה למות
הלוואי ויכולתי להתאבד פשוט(אם הייתי באמת מדבר עם מישהו סביר להניח שהייתי מרגיע ואומר שאני לא מתכנן להתאבד כי זה אומר שאני מוותר לעצמי ואני לא מוכן לוותר לעצמי ולהיות חלש
אבל זה לא שאי פעם מישהו יראה את זה אז למה לטרוח)
כנראה אני פשוט אמשיך לחיות כשהכל סגור בתוכי לנצח,לבד,בודד ועצוב.
את הפריקה הזאת אני כותב כבר למעלה משעה וחצי עם דמעות בעיניים,אבל כמו שחשבתי זה לא עוזר זה אף פעם לא עוזר שום דבר לא עוזר
אנונימי
חרדה חברתית זה דבר נורא, אני מסוגלת להבין אותך אבל זה דבר שאפשר לטפל בו, תנסה לבחור חבר מבין החברים שלך בפנימייה ותלך על זה, תספר לו, לך תדע אולי אפילו הסיפור שלו יותר גרוע, והוא יוכל לשתף אותך גם כן, תמיד יש יותר גרוע. הכל בראש שלך ברצינות, אף אחד לא יישפוט אותך בגלל מה שעברת, זאת לא אשמתך. ממש לא.
אם כבר יחזיקו ממך בן אדם חזק שעומד על הרגליים יציב אחריי כל מה שהוא עבר כי וואלה זה הרבה לעבור. אחריי שתספר את זה תרגיש משוחרר, זה יקרב אותך לחבר שתספר לו, לחברים. ייפתחו לך דלתות. שוב אני אומרת הכל בראש.
אל תוותר לעצמך. תוציא את זה ממך, אתה לא יכול לשמור את זה בבטן ככ הרבה זמן, זה ייתפרץ בסופו של דבר בצורה לא נעימה, מניסיון.
אין לך מה להפסיד. בהצלחה
אם כבר יחזיקו ממך בן אדם חזק שעומד על הרגליים יציב אחריי כל מה שהוא עבר כי וואלה זה הרבה לעבור. אחריי שתספר את זה תרגיש משוחרר, זה יקרב אותך לחבר שתספר לו, לחברים. ייפתחו לך דלתות. שוב אני אומרת הכל בראש.
אל תוותר לעצמך. תוציא את זה ממך, אתה לא יכול לשמור את זה בבטן ככ הרבה זמן, זה ייתפרץ בסופו של דבר בצורה לא נעימה, מניסיון.
אין לך מה להפסיד. בהצלחה
היי..
קראתי את הכל, כן. וכואב לי לשמוע על זה, שאתה סובל כל הזמן.
כל אחד רוצה חיים טובים בשקט אבל תאמין לי שלאף אחד אין את זה. תמיד תהיה בעיה שתצוץ פתאום.
קראתי באמצע שאתה מאמין שאתה מסוגל ליותר וזה נכון. ברגע שתקום מהמקום הקשה הזה ותתחיל להבין שהכל תלוי בגישה שלך ובדרך חיים שלך
החיים שלך יהיו לא קלים יותר, מסודרים יותר מבחינה חשיבה.
בקשר לבנות - אל תפחד מהן, הן לא נושכות. אולי תגלה שהן נחמדות ואף ירצו להכיר אותך.
ובסך הכל, אני כולה נערה בת 14 שלא תבין מהחיים שלה יותר מדי. ואמנם היה לי חרדה חברתית, והיא עדיין קיימת אבל הרבה הרבה פחות. וזה בזכות פסיכולוג ועבודה קשה שמשתלמת.
אז פשוט קח עצה ממני, והיא לא אל תוותר לעצמך,
אלא תעשה עבור עצמך.
תכיר אנשים עבור עצמך, תעשה מה שרק עושה לך טוב, ותפסיק לשים על אנשים שלא מעניין אותם מה אתה מרגיש.
קראתי את הכל, כן. וכואב לי לשמוע על זה, שאתה סובל כל הזמן.
כל אחד רוצה חיים טובים בשקט אבל תאמין לי שלאף אחד אין את זה. תמיד תהיה בעיה שתצוץ פתאום.
קראתי באמצע שאתה מאמין שאתה מסוגל ליותר וזה נכון. ברגע שתקום מהמקום הקשה הזה ותתחיל להבין שהכל תלוי בגישה שלך ובדרך חיים שלך
החיים שלך יהיו לא קלים יותר, מסודרים יותר מבחינה חשיבה.
בקשר לבנות - אל תפחד מהן, הן לא נושכות. אולי תגלה שהן נחמדות ואף ירצו להכיר אותך.
ובסך הכל, אני כולה נערה בת 14 שלא תבין מהחיים שלה יותר מדי. ואמנם היה לי חרדה חברתית, והיא עדיין קיימת אבל הרבה הרבה פחות. וזה בזכות פסיכולוג ועבודה קשה שמשתלמת.
אז פשוט קח עצה ממני, והיא לא אל תוותר לעצמך,
אלא תעשה עבור עצמך.
תכיר אנשים עבור עצמך, תעשה מה שרק עושה לך טוב, ותפסיק לשים על אנשים שלא מעניין אותם מה אתה מרגיש.
אתה קודם כל חייב לשמוע שאתה בן אדם מדהים ועברת דברים לא קלים,לא קל לספוג הרבה רוע מהסביבה בעיקר שזה בלי שום מילה טובה ואני ממש מבינה אותך כי וואלה מגיע לך מילה טובה.
אבל תנסה לקחת את זה למקום אחר תן לכל הדברים האלה לעצב אותך ולחשל אותך,תציב לעצמך מטרות ואל תתן לשום דבר לעמוד בדרך שלך.תשמור על הגישה הזאת ותישאר כמה שיותר חיובי וברגע שתאמין שזאת רק תקופה היא תהיה באמת רק תקופה.
אני יודעת מה זאת ההרגשה הזאת,אני יודעת מה זה חרדה חברתית אבל בבקשה אתה מסוגל אם רק תאמין שאתה מסוגל ואל תספור את כל האנשים שהפריעו בדרך.
מקווה שתבין את מה שהתכוונתי אליו ואם יש משהו בחיים האלה שצריך לקחת ברצינות זה רק את הזמן,את כל הדברים שרשמתי לך פה זה דברים שהייתי אומרת לעצמי אבל לקח לי זמן להבין אותם ולהבין שהכל באמת בראש,בהצלחה(:
אבל תנסה לקחת את זה למקום אחר תן לכל הדברים האלה לעצב אותך ולחשל אותך,תציב לעצמך מטרות ואל תתן לשום דבר לעמוד בדרך שלך.תשמור על הגישה הזאת ותישאר כמה שיותר חיובי וברגע שתאמין שזאת רק תקופה היא תהיה באמת רק תקופה.
אני יודעת מה זאת ההרגשה הזאת,אני יודעת מה זה חרדה חברתית אבל בבקשה אתה מסוגל אם רק תאמין שאתה מסוגל ואל תספור את כל האנשים שהפריעו בדרך.
מקווה שתבין את מה שהתכוונתי אליו ואם יש משהו בחיים האלה שצריך לקחת ברצינות זה רק את הזמן,את כל הדברים שרשמתי לך פה זה דברים שהייתי אומרת לעצמי אבל לקח לי זמן להבין אותם ולהבין שהכל באמת בראש,בהצלחה(:
באותו הנושא: