תגידו את האמת, מה אתם חושבים על הקטע שכתבתי (גם במבחינה ספרותית, אני עושה התחלה של סיפור קצר)

בהיתי בהשתקפות של עצמי בשלולית המשתרעת על חלק גדול מהכביש, תוהה במחשבותיי מה עוד הייתי יכול לעשות, איך הייתי יכול לבצע את זה מבלי לפגוע בה, מבלי המבט השבור שהיה צפוי לראות, מבלי לראות את דמעות הזולגות מעייניה אל לחייה הרכות והאדומות ומשיכת האף האופיינית לה כשמשהו קורה, שמשהו רע קורה.
היה לי קר, הרגשתי את עצמות לחיי קפואות כקרח, לא יכולתי לזוז, הרגשתי איך אלוהים כועס עליי שעשיתי מעשה זה, איך הוא מקפיא אותי וגורם לי לסבול יותר מתמיד, הרגשתי תחושת חזרה למותו של אחי, להרגשה של אי יכולת לזוז. התחושה שאתה מרגיש שמישהו שאתה אוהב נעלם. והיא הולכת להיעלם לי, לנצח, היא לא תחזור אליי לעולם, בדיוק כמו יגאל. הרגשתי שעשיתי טעות בדרך שסיפרתי לה, אך לא ניתן היה לספר בדרך טובה יותר, לא הייתה יכולה להיות דרך טובה בכלל. אין דרך טובה לספר על בגידה, בגידה שכולה באשמתי. לא רציתי שהיא תגיד לי ללכת, רציתי להישאר אתה, לחבק אותה, להגיד לה שאני אוהב אותה, ורק אותה. אבל זה ברור, ברור שהיא לא תרצה לראות את הגבר שבגד בה בעוד בזמן שהיא מצפה לחתונה מלאת אהבה ממני.
שברתי לה את הלב, לא יודע אם אוכל לתקן אותו אי פעם. אבל אני חייב לנסות, לא משנה איך, אין לי עוד מה להפסיד, אני אנצל את הכוח האחרון שלי בשביל לגרום לה לסלוח לי על מעשיי.
שחררתי את שרירי הפנים והרגליים שהיו תפוסים במלואם, התחלתי לצעוד בצעדים איטיים למכונית שהייתה נראית כסחוטת מי גשם, פתחתי באיטיות את דלת המכונית, שחורקת את הצליל המוכר שתמיד היא עושה. נכנסתי פנימה לתוך הקור שהתבצר כבר בפנים. התנעתי את המכונית והפעלתי את מאוורר החום שכבר התנדנד, מה שסימן לי שהוא כבר הולך ליפול, או להיהרס. לחצתי על דוושת הגז בעודי לא יודע לאן לנסוע, מהו היעד הבא שלי. כי את אריאלה, אני הולך להשיג בחזרה , אני הולך לזכות בליבה שוב. אני אתחתן איתה ויגרום לה לאושק כל עוד אני חי. אני לא הולך לוותר, היא לא יכולה לוותר עליי.