אני די ביישנית ושקטה

והיום בכיתה בשיעור הסטוריה בכלל לא דיברתי (אבל זה נבע מהסיבה שהיו לי כאבי ראש חזקים, וגם הייתי מבואסת מציון כלשהו)
ובשיעור ספרות (שיעור שממש מפריעים בו) התחלתי לענות על שאלות בכיתה בהתחלה אבל אחרי זה בכלל שתקתי והפסקתי לדבר. וברגע שהמורה לספרות הכתיבה, כשהיא הגיעה לפחות לאמצע ילד כזה שמפריע הרבה שישב ליד השולחן של המורה מסיבה מסויימת אמר כזה: " צריך לתת ל*השם שלי* צל"ש, מתחילת השנה היא לא דיברה אפילו פעם אחת " והרבה צחקו (בעיקר ילדה שלא מכירה אותי עד הסוף אבל בטוח הרבה יותר מאחרים - זאת חחחחחח בכלל נקרעה ) , וגם זה שיושב לידי (חחח מסכן בטח ממש משעמם לו שם איתי), ואני כזה צוחקת גם כי מה(..?) אני לא אזרוק איזה עקיצה כמו "חמוד לך הייתי נותנת צל"ש על הטמטום שהיה ונשאר עוד מלפני תחילת השנה". (לא יקרה).
ואת האמת, נמאס לי. גם אם אני מדברת לפעמים אני לא מי שאני באמת. אני מנסה רק להראות שאני מדברת כדי לנסות להתחבר לאחרים וחושבת שנתיים לפני שאני אומרת משהו. והכי מבאס, שאני בכלל לא כזו במציאות. את האמת? אני משוגעת יותר מכל הכיתה ביחד. ורק מי שבאמת מכיר אותי יודע את זה.
-אז, מישהו שיודע איך "לפרוץ גבולות" ולדחוף את עצמי מהמצב הזה כבר?
*תודה שקראתם עד לפה*
*מצטערת מראש על החפירה*