2 תשובות
ואיי כתוב מעלף בטע של מעלף !וכואב כואב ושוב כואב לשמוע
קטע קצר זה לא ;} ומושלם.
באותו הנושא:
קטע קצר שכתבתי על הבדידות שחוויתי במשך קצת יותר משנה,מה דעתכם?
בדידות זה לנסות לשחות ולטבוע ברחמים עצמיים, כי אין לך את המצופים שלכולם יש.
בדידות זה להרגיש שהקור חודר לך לעורקים בלב.
להיות בודד זה לנסות לצרוח כשאתה אילם, בעולם שבו כולם חירשים, כולם מעלימים עין.
חוויתי את הבדידות כמה פעמים יותר מדי, כמה שנים יותר מדי.
בלב שלי נאסף אבק, וקורי עכביש שקישטו, כמו מרתף חשוך. לא היו חברים שיגורו בו, ישלמו חשבונות חשמל עם חיבוקים ואהבה, ידליקו את האור, ויעשו שמח.
פחדתי מהפסקות בבית ספר, פחדתי שהבדידות תקפוץ לבקר בתוכי כשאני אתכנס בתוך עצמי לאיזו פינה בהפסקת צהריים סביב חיוכים וילדים.
אז נכנסתי לשירותים של הבנות, מצאתי תא כאין בו ריח של גופה מפדים ומחזור, מקום עם תנאים אנושיים לבלות בו עשרים דקות של הפסקת עשר.
התא היה נעול, אבל פחדתי, לעשות רעש, שנסיכות הערסיאדה של השכבה ירגישו את הנוכחות שלי והפנים שלי יתמלאו בבושה.
רגעי האושר שלי היו רכיליות טרייה של קבוצות בנות בשירותים מול המראה, ובו זמנית, רגעי העצב שלי היו כל פעם ששמעתי את הלב של כל אחת מהן צוחק, שהרגשתי את האהבה והדאגה שיש בין חברות.
התביישתי בלבד שלי, התביישתי להראות לאנשים שאני היחידה שיכולה לחבק את עצמי.
שנה אחת יותר מדי שזאת הייתה המציאות שהכרתי,
העצב עבר לגור בי, ולפעמים היה נדמה לי שזאת לא שכירות, וזה לנצח, הוא בי לתמיד, ואין אף אחד שיעלה לי את החיוך בחזרה.
לא הצלחתי ליצור קשרים. הרגשתי שכל דבר שאגיד לא יהיה טוב מספיק. אז שתקתי.
כל יום הפך למסע הישרדות בג'ונגל שעבור שאר האנשים כונה בית ספר.
תחושת הפספוס וההחמצה מילאה בי את כל הסדקים שנוצרו בלב.
ואת אחר הצהריים ביליתי בדפדוף סטורי של אנשים מחויכים מאחורי המסך.
לא היו לי את הזרועות שהזמיינו לחיבוק והיו עבורי חוף מבטחים.
שאר האנשים הרגישו את החורף כשהוא הגיע, אני הרגשתי אותו בכל ימות השנה, הרגשתי את הקור, ולא קור מהסוג של מזג האוויר.
"עבודה בזוגות" הייתה צירוף מילים כואב לאוזניים שלי, כשכולם מיהרו למצוא את העיניים המחייכות של החבר הכי טוב שלהם בקצה השני של הכיתה.
השנה נגמרה וביום האחרון מצאתי ביד שלי תמונה של הכיתה שהפנים שלי לא הופיעו בה, ואף אחד לא שם לב. בדרך הביתה קרעתי את התמונה. והחופש הגדול היה הזמן שלי לקחת נשימה עמוקה לעוד שנה.
בדידות זה להרגיש שהקור חודר לך לעורקים בלב.
להיות בודד זה לנסות לצרוח כשאתה אילם, בעולם שבו כולם חירשים, כולם מעלימים עין.
חוויתי את הבדידות כמה פעמים יותר מדי, כמה שנים יותר מדי.
בלב שלי נאסף אבק, וקורי עכביש שקישטו, כמו מרתף חשוך. לא היו חברים שיגורו בו, ישלמו חשבונות חשמל עם חיבוקים ואהבה, ידליקו את האור, ויעשו שמח.
פחדתי מהפסקות בבית ספר, פחדתי שהבדידות תקפוץ לבקר בתוכי כשאני אתכנס בתוך עצמי לאיזו פינה בהפסקת צהריים סביב חיוכים וילדים.
אז נכנסתי לשירותים של הבנות, מצאתי תא כאין בו ריח של גופה מפדים ומחזור, מקום עם תנאים אנושיים לבלות בו עשרים דקות של הפסקת עשר.
התא היה נעול, אבל פחדתי, לעשות רעש, שנסיכות הערסיאדה של השכבה ירגישו את הנוכחות שלי והפנים שלי יתמלאו בבושה.
רגעי האושר שלי היו רכיליות טרייה של קבוצות בנות בשירותים מול המראה, ובו זמנית, רגעי העצב שלי היו כל פעם ששמעתי את הלב של כל אחת מהן צוחק, שהרגשתי את האהבה והדאגה שיש בין חברות.
התביישתי בלבד שלי, התביישתי להראות לאנשים שאני היחידה שיכולה לחבק את עצמי.
שנה אחת יותר מדי שזאת הייתה המציאות שהכרתי,
העצב עבר לגור בי, ולפעמים היה נדמה לי שזאת לא שכירות, וזה לנצח, הוא בי לתמיד, ואין אף אחד שיעלה לי את החיוך בחזרה.
לא הצלחתי ליצור קשרים. הרגשתי שכל דבר שאגיד לא יהיה טוב מספיק. אז שתקתי.
כל יום הפך למסע הישרדות בג'ונגל שעבור שאר האנשים כונה בית ספר.
תחושת הפספוס וההחמצה מילאה בי את כל הסדקים שנוצרו בלב.
ואת אחר הצהריים ביליתי בדפדוף סטורי של אנשים מחויכים מאחורי המסך.
לא היו לי את הזרועות שהזמיינו לחיבוק והיו עבורי חוף מבטחים.
שאר האנשים הרגישו את החורף כשהוא הגיע, אני הרגשתי אותו בכל ימות השנה, הרגשתי את הקור, ולא קור מהסוג של מזג האוויר.
"עבודה בזוגות" הייתה צירוף מילים כואב לאוזניים שלי, כשכולם מיהרו למצוא את העיניים המחייכות של החבר הכי טוב שלהם בקצה השני של הכיתה.
השנה נגמרה וביום האחרון מצאתי ביד שלי תמונה של הכיתה שהפנים שלי לא הופיעו בה, ואף אחד לא שם לב. בדרך הביתה קרעתי את התמונה. והחופש הגדול היה הזמן שלי לקחת נשימה עמוקה לעוד שנה.
6 בפברואר 2019, 23:09