אני כל יום מאחלת שיאמרו לי שאני נושאת בתוכי מחלה סופנית

לראות פסיכולוג או להתייעץ עם פסיכיאטר

אני מאחלת לך להיות קצת יותר אופטימית, לדבר על זה עם ההורים או מישהו שאת מרגישה איתו בנוח ולקחת את עצמך ואת החיים שלך בידיים :)

שואל השאלה:
לדעתי הפיתרון של פסיכולוג לוקה בדפק רציני.

צריך כסף בשביל פסיכיאטר / פסיכולוג - עבודה קבועה - להתאמץ לצאת מהבית שיותר קשה מאשר הרצון לטפל בבעיה - להתמודד עם החרדה החברתית ולנסות לנשום כרגיל כשאת מדברת עם זרים מוחלטים - להבין שאת פשוט לא רוצה לחיות בכדי שתוכלי לזבל שעות במוח לבחור עם תואר שחפץ להגיע הביתה ברגע שתסיימי לפתוח את הפה כדי שהוא יוכל לתת להבלים שלך שם מדעי.

יש כל כך הרבה בעיות בלהגיע לפסיכולוג שזה חלק מהדיכאון כי כשאת לא רוצה לחיות בכל שניה קצת קשה להשקיע הרבה מאמצים בזה.
וכן, ניסיתי כדורים ופסיכולוגית.

שואל השאלה:
סיפרתי לאנשים קרובים את מה שאני עוברת - יש להם פנים כאילו הקראתי להם מובי דיק ביוונית כשהספר הפוך.

ואז הם נותנים פתרון מופלא של "זה יעבור" ו"למה מלכתחילה את מרגישה כך". ואני מבינה שאנשים לא בנויים להתמודד עם חרא כזה וזה בסדר גמור. אני גם מתחילה להרגיש שזה בסדר שאני רוצה למות.

את רוצה אולי לשלוח הודעה?

שואל השאלה:
אני לא מרגישה בנוח לדבר בפרטי.

רק ככה אני חושב שאצליח לייעץ לך כי פה זה גם לא בנוח, לשיקולך...

תקשיבי קודם כל עדיף שתלכי לפסיכולוג וגם כמו שאמרו עריף שתחשבו אופטימי ואז תראי את הדברים קצת יותר טוב לאט לאט , בכל מקרה אם תרצי תוכלי לפנות אליי ואנסה לעזור לך.. :)

שואל השאלה:
אם יש לך מה לייעץ לי ידידי החביב. אז אשמח שתכתוב את זה כאן כחלק מהמטרה של היעוץ. תודה רבה על הרצון לעזור למשתמשים אנונימים ברשת.

שואל השאלה:
את לא יכולה לחשוב פתאום אופטימי זה לא עובד כך. ומה המטרה להשלות את עצמך אני עוברת טיפולים באופן שבועי אני יודעת למה אהיה מסוגלת כל חיי - אני אוהבת להיות ריאלית ואני פשוט מרגישה שהחיים עבורי לא האירו את פניהם ויונה אלוהית חירבנה על המזל שלי.

ניסיתי להיות הבן אדם האופטימי והנורמלי - שמחייך כשאין לו חשק לחייך כשמתעניין באנשים שדיברו מסריח מאחורי הגב שלך והייתי שם עשיתי את מייטבי.
הגעתי לשלב במדרגות חיי שאני פשוט אפופה רוע נפשי ואחוזה בדיבוק של בכי על כל צד של חיי. אני לא יכולה לשלוט בזה ואני לא יכולה להשלות את עצמי.

אני מאחלת לך מכל הלב אושר ונקודת מבט אחרת, אחת יותר אופטימית (עם ריאליזם). זה מאוד לא קל לחיות עם ההרגשה הזאת; אני חושבת שאת צריכה לנסות לטפל בעצמך - פיזית ונפשית.

שואל השאלה:
זה לא עניין של זילזול. אני מעריכה את מה שאנשים עושים.
למעשה אני בן אדם די נחמד ורגיש. אבל אם להיות כנה קשה לי להאמין שמישהו כבר רואה אותי כאינדוודואל ולא כשן במכונה ענקית שצריך לתת ולקחת.

ואני מעריכה עזרה, אבל קטנת אמונה בה.

שואל השאלה:
כל חיי טיפלתי בעצמי ואמשיך. זה קצת מאבד את הפוינט.

שואל השאלה:
אני עסק אבוד.