למה אני חושבת ככה? להגיד לה על הפגיעה?

משום מה אני חושבת שאני לא צריכה לבוא לבית ספר ואני באה רק בשביל שלא יהיו לי יותר מדי חיסורים.
אני מרגישה שכשאני באה לבית ספר, סלע גדול דבוק לי לגב ולא יורד עד כשיש לי יום חופש אז יוצא שאני באה יום כן יום לא.
אני חושבת שאני אוכל להסתדר בחיים אם לא אלך לבית הספר.
יש לי פסיכולוגית ודיברתי איתה על זה שאני רוצה לבוא לבית הספר כל יום כמו כל אחד אבל זה קשה, זה באמת קשה.
אני לא באתי לבית הספר חודשיים ברצף במחצית הקודמת ולכן גם לא קיבלתי תעודה, החסרתי מכל כך הרבה מבחנים ולא הגשתי כל כך הרבה עבודות שפשוט לא נתנו לי תעודה ואמרו לי שאם יבקשו תעודה מהשנה הזאת לשנה הבאה הם יביאו רק את של המחצית השניה.
אני מרגישה שכולם מאמינים בי שאני יכולה לעשות דברים שאני יודעת בוודאות שאני לא אוכל, אני לא טובה מספיק.
ציונים מדכאים אותי וגורמים לי להרביץ לעצמי ולחשוב כמה שאני מטומטמת.
אני מנסה להשתנות בשביל טובת עצמי אבל זה מרגיש בלתי אפשרי, כל שיחה הכי קצרה שיכולה להיות לי או אפילו החלפה של כמה מילים יכולות לגרום להתקף חרדה ותחושה ענקית של פחד שלא עוזבת אותי, כל נכשל שלא יוצא לי מהראש, כל כישלון, כל אכזבה, אני באמת פשוט כמשמעותו, לא מספיק טובה.
הפסיכולוגית שלי שאלה אותי אם פגעתי בעצמי בשבוע האחרון, ועניתי שלא. לאחר הפגישה חיפשתי באינטרנט אם להרביץ לעצמך זאת פגיעה עצמית והתשובה היא כן, אם היית סותר לאחד מחברייך - היית פוגע בו, וכך גם לעצמך.

אני באמת בספק אם מישהו קרא את הכל