הזמינו לביה"ס הרבה ניצולי שואה בכדי לארח אותם ולתת להם את הכבוד הדרוש.

הפעילות הזו הייתה שנה שעברה אצלי והיום היא מתרחשת אצל שכבה אחרת.. כואב לי נפשית שלא אספיק לראות אותם שוב, לדבר איתם, ואפילו להביט עם חיוך...
אני גם ביישנית אז.. לא יכולה להידחף בכוח וללכת עכשיו ולעשות את זה בדקות שנותרו לפני שמכנסים אותם לטקס עם השכבה ההיא.
מה לעשות? כואב לי רצח מפני שלא אזכה יותר לעזור ולהיות לאדם קרוב לאנשים המדהימים האלה.. וכפי שידוע בקרוב מאוד ניצולי השואה ילכו כולם לעולמם, לכן לא אזכה לראות בבת אחת הרבה ניצולים מכונסים מולי ולא אזכה לדבר איתם ולאהוב אותם.